|
סופיסטיקייטד משהו
 
1987
חושבת שיש הרבה מקום בעולם הזה.
מקום לאוהבים, כואבים, מלנכוליים, פושעים, ילדים
ולאלה שמקווים.
רק לייאוש אין מקום.
על זה שמנכר בלב כולנו מדי פעם בפעם.
מי ייתן וכולם ידעו להעלות את שבלבם על כתב.. ולשתף
את כולנו בעולם שלם של דימיון ועושר עד אין קץ.
זכרו... ההשראה מדבקת..
וזה התפקיד שלנו להפיץ אותה.
בין השאר.. מיקה שכמותי
מנגנת... קוראת, משתטה, צוחקת, בוכה..
הרבה המון מלא מוסיקה!!!
חברים וידידות עולם, לרקוד לשתות לחשוב כאילו אין
מחר,
ובעיקר חולמת לעזור לכולם!!!!
אז תהנו,והגיבו!!
חשוב מאוד!
זה בגלל שלא רשמתי בגוף 3 נכון!?!?!??!?!?!?
נכון!?!??!?!!
נ.ב
אשמח אם תאשרו את
יצירותי...
בבקשה...!?!?
שאינו אודם האהבה
או דם הכואבים.
אדום, והוא אינו רקע לחיים מושחרים
בכחול.
|
ושונאת כשבמקרה, מצטלבות דרכינו
ואפילו יותר כשזה כביכול במכוון, אך לא ברור לשנינו
|
ביני לבין עצמי
גוף
ואנוכי.
|
ורק העיניים הכריעו הכל.
מנצחות על תזמורת המבטים
בדממת קול.
|
והיא לא יכולה,
כשלו ידיה, כמו גם ליבה
|
ואל תשיר לי עוד... נעימות, בעת לילה מוקפא
ואל תרעד לי ככה,
אל תקוץ משנתך בבהלה
|
רגשות... לחשה לו, בסופו של דבר, בצווחה חרישית של כאב...
אך מרוב שניסה כבר הכל, לא האמין שכל שרצתה היה רק לב.
|
ואת הטבעות והשיער
אשטוף בנהר... הנמשח, בצלם דמותי המתמוגגת
|
מרחקים רחוקים מספיק עד כדי לעגון בלב שלך
בים נימים ועורקים, מזרימים את מה שלעולם לא יהיה בי
מי שלא תהיה
במקום שבו רק תמצא -
למקרה שאני לא אחפש.
|
|
|
- "סליחה, איפה
זה רחוב
בורוכוב?"
- "אין כזה
רחוב, ילד".
- "אני לא ילד.
אני אדם מבוגר." |
|
