|
כשאני עם עצמי
כשאני עם עצמי
אף אחד לא אומר מה ל'שות
ובכלל
כשאני עם עצמי, זה חבל.
כי לבד, משעמם,
לסיפור אין לי שם.
שיעורים לא עשיתי,
בבית בכיתי ובכלל
כמו שאמרתי קודם-
כשאני עם עצמי זה חבל!
כתה ב', שיעורי הבית היו : כתוב שיר שכותרתו "כשאני
עם עצמי".
רב הזמן, היא עדיין חושבת ככה.
היא עומדת על קצה הצוק, ומשקיפה אל הים. הגלים זזים באי שקט
ומתנפצים ברעש על דפנותיו המשוננות של הצוק. על החול הרטוב יש
קצת קצף של ים. את זה היא לא רואה, רק יודעת.
נזכרת בסיפור על בת הים הקטנה שהפכה לקצף של גל שנשבר. לו רק
הייתה יכולה גם היא!
|
כבר חמש שנים שיואב יוצא עם בחורות, שוכב איתן, לפעמים אפילו
מנהל "כמעט מערכת יחסים", אבל ראשו וליבו אינם עם מי שלצדו. כל
מה שהוא רואה לנגד עיניו, זה אותה.
|
היא נושמת נשימות קצובות, לא כבדות כלל, אך מהסוג שמשדר שינה.
שיערה פזור על פניה וקצת קשה להבחין בינות לקווצות משולחות
הרסן אם היא יפה כמו שנדמה שהיא, או שהכל רק אשליה אופטית.
|
היא מבינה. אחרי הכל, הגדולים בכלל לא מבינים. הם לא יכולים!
כשהיא תהיה גדולה, היא מבטיחה לעצמה כל יום, היא לא תשכח כמה
כיף כשקטנים.
|
אני, עוד יבוא לי איידס מכל ההרפתקאות הליליות שלי ( או
הרפתקות-צהריים, או חפוזים בשירותים של העבודה, או על הבוקר.
טוב, התמונה ברורה ) - ואני עוד מאלה שחרתו על דגלם את נס
הזהירות.
|
באתי בגישה שלילית לחלוטין. ישר שנאתי את "האחות שמחה", האחות
המכוערת שהייתה ממונה עלי. שנאתי את כולם, אך במיוחד את אביתר.
הו, כמה שהוא הכעיס אותי! חולה סרטן, ומסתובב לו זורח כל
הזמן!
כל ילדי המחלקה והאחיות, הכירו ואהבו אותו. כולם - חוץ ממני.
|
הוא היה חייל, ואמא הייתה בת ארבע עשרה וקצת, אבל נראתה בוגרת
לגילה. הוא קנה לה גזוז ולקח אותה לקולנוע, ופעם בא לבקר אותה
בבית הספר כשהוא על מדים, וכל החברות שלה התעלפו מקנאה. הוא לא
היה צריך יותר מדי לבזבז עליה כסף אחרי ההופעה הזו.
|
היה חורף, ואם יש משהו שוורד שונאת, הרי שזה חורף. מאז ומתמיד
היא היתה ילדה של קיץ. יעל אמרה לה פעם שזה לא חוכמה. שילדה
שנולדה בקיץ, אוהבת קיץ. " זה כמו לקרוא מאיה , לילדה שנולדה
במאי. זה מתבקש". יעל שנאה דברים מתבקשים.
|
בהתחלה, הכל תמיד נראה מבטיח. נראה היה שהפעם זה זה. היא הייתה
קמה בבוקר, כולה מאושרת, מלאת ציפיה ופרפרים של התרגשות.
|
אז הוא נכנס. שותים קפה. עוד קפה. קפאין זו המכה של המאה הזאת.
המכה של האלף.
עוברים לסלון, ויושבים על הספה. לא קרובים ממש, אבל גם לא
רחוקים.
אז יושבים ככה ומדברים על שטויות, ואני הזמנתי אותו לעלות.
ואני רציתי שנהיה ביחד. והוא מנסה לגעת, ואני מתחמקת. עדין.
|
"אה," אמרה לו, שניה לפני שנעלם בפתח, "אמא התקשרה לסלולרי,
וביקשה שתקפוץ לסופר." היא דחפה לידיו רשימה. "ועלמה אמרה שאם
אתה כבר באיזור המסחרי, יעזור לה אם תקפוץ לאופיס דיפו ותקנה
גם לה כמה דברים."
|
היה חשוך, והיא הייתה שרועה על המיטה בחדרה האמיתי, הרגיל
והפשוט. דממה שררה בכל הבית, וצמרמורת אחזה בדורין. כאחוזת
תזזית, קמה לבדוק את חדרה.
|
היא קרובה,
ממש במרחק נגיעה,
והיד שלך - מהססת.
בעודך מתלבט אם לגעת או לא,
את ליבה למולך היא שופכת.
|
תמונות חולפות במהירות, כמו סרט דרמה טוב.
שעות השקיעה ושעות העצב, ושעות שמחה לרוב.
את לעתים סבורה אולי וכל זה רק חלום.
אם רק היה הזמן חוזר - ואת לא כאן היום.
|
לשבת במנהטן
על ספסל בסנטרל פארק
|
כל כך יפה היא השפה
אני כולי תפעמת
|
לפעמים,
אני כל כך מתגעגעת.
רק עוד פעם אחת לשמוע את קולך.
לשאול שאלה.
להתכרבל בזרועותיך.
|
הייתי בדיכי, היה לי קצת בלוז די כחול
רציתי בשקט לטבוע בתוך מי הים.
ירדתי לחוף הרוחש,
אך משהו קצת השתבש,
הים התאבד לפני וטבע בחול.
|
אני האחת שתמיד אוהבים
אני האחת הנחשקת
|
נבובה
ריקה מתוכן
דף חלק של ספר
לא כתוב
|
אפילו אצלי
לפעמים
יש רגעים של דמעה
|
ילדה נאיבית עצמה עיניה
ניסתה לגעת בכוכבים מעליה
יד ארוכה שלחה לרקיע
חשבה, התמימה, שתגיע
|
ואני לא מבינה, אני פשוט לא מבינה!
מה קרה לבועה שלי? מה, יש חור? דליפה? לא, פשוט כי אני לא
מוצאת מאיפה זה מפעפע פנימה ובאגס, יימח שמו, זה שתמיד מוצא את
כל הדליפות, מדי עסוק עכשיו מכדי לעזור לי למצוא את שלי
|
ואני לא מאמינה שכתבתי את זה. האי מייל הזה ישמיד את עצמו בתוך
שלוש שניות מרגע שתסיים לקרוא ולהפנים. אני אכחיש. בחיי.
|
במיוחד עם ישראל, בחור חביב שהיו לו תחומי עניין משותפים,
ושתיאר את עצמו כבלונדיני מטר שמונים עם עיניים ירוקות.
למחייתו, דרך אגב, הוא עובד כמדריך קרב מגע ואומניות לחימה.
נכון שאתם כבר משווים בנפשכם איך ישראל הלז נראה בפועל? אהה...
|
ולהיות מאוהבת, גם זה משהו שיוצא לי באותה קלות... אני מאוהבת
ביואל משה סלמון, השיר של שלום חנוך שמתנגן עכשיו בגלגל"צ. אני
מאוהבת בלונדון. אני מאוהבת באורית. אני מאוהבת בתמי, שונית,
מעין, רואי, שי, שבי.... אוף, אני מאוהבת בהכל ובכולם!
|
אחרי זה היו כמה שלבים לא ברורים, כמו שלב "אחת שתיים שלוש קרן
אור", בו סידרתי את כל ילדי הכיתה בשורה, הדבקנו על החולצה
עיגולים עם סמלים שונים של דובוני אכפת לי, והיינו צועקים יחד
את המשפט האלמותי, תוך תהיה למה לא יצאה קרן אור בצבעי הקשת.
|
ואז, נזכרתי בדפיוצר שלי בבמה, ובזה שיש אשכרה "מונולוג" בין
סוגי היצירות, וחשבתי לעצמי, וואט דה הק? אם לא מרשים לי לכתוב
על עצמי בגוף ראשון בהקדמה לדפיוצר שלי, כי זה לא מספיק מכובד,
אז אני אביא להם אותה בהפוכה ואכתוב מונולוג.
|
והעצב הזה בעיניים, בנשמה, תמיד הוא שם.
|
"עכשיו אני בדילמה" אמרתי. שמישהו ישים לי כבר מחסום על הפה,
"מצד אחד יש לך גנים טובים, מצד שני, יופי זה לא הכל בחיים,
ואם עבדת לקראת הטיול, סימן שאתה לא ילד שמנת, ואני, יש לי
עקרונות. להתחתן, זה רק עם כסף!"
|
עניין הבתולין הרי העסיק אותה כבר די הרבה זמן. עניין אותה
לדעת על מה כל הרעש, ולמה בסרטים תמיד הסצינות של הסקס קופצות
ישר מנשיקה לחושך. מה קורה שם בדיוק, כשהאור סגור?
|
CLAIRE is sitting in her living room reading a magazine. She
seems very upset. There's a knock on the door.
She gets up, walks toward the door and opens it, still
holding the paper. Her sister, TINA, is standing at the
door.
TINA: I had to see you.
|
הזמנה שעיצבתי למופע שאני מעלה עם חברה באוף ברודוויי
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
$
צפיחית בדבש
מה פתאום שקל |
|