מרוחק מאוד,
מורכב.. איש לא היה שם,
נכון לעכשיו.
חשוך, אולי מואר..
עצום,
אך רק שבריר קטן.
בצד לבד, נישבר לשניים,
מתקפל,
תמיד שקט שם,
בשקט מילל,
בוכה לו,
כשנחנק צורח,
נושם בכובד,
מפוחד, כועס,
אך לא,
עם אין מפתח,
הוא לא יתן לאיש להיכנס!

נשימה עמוקה צעד אחרי צעד האדמה כל כך חיה נושמת לאט, מכל חלקיק מרגישה אותנו נעים, אנחנו, ויברציות חסרות חשיבות אנחנו, גרגירי חומר חסרי ערך

בהסגר ענייו נפתחו לרווחה מחוץ וחנוק מפלדה שאליו, התעורר רוח נשבה על תמונות שתלויות על קיר הרעידה את קימוריו היא תחזיק מעמד במחשבה שניה שפיות נעלמת לעט

בחורף שעבר (רק עוד שלוק אחד מהיין) חשבתי שהחיים כבר בסופם, אבל את חשבת אחרת. בדרך הביתה הכרתי אותך, וכן, הייתה לך הילה זוהרת מחליפה צבעים במליוני גווני אור. היית כלכך שונה, שונה בדיוק כמו האחרות, אחרת, כמו כל השאר.

או שאולי אני לועס את העלה היבש הזה לזמן מסוים, שוב מר לי בפה, אני יורק החוצה, מסתכל אליו, לעוס ומגעיל אבל בצורת לב אנושי - הלב האנושי שלי.

הכל רישום

ורידים מברזל - המשך פאנטזי ארט