|
משהו קרה ב1985
נראה מה ייצא מזה
הייתי צריכה לטוס לאפריקה, חשבתי. יתרה מזאת, לארץ האש
בצ'ופצ'יק של דרום אמריקה הייתי צריכה, או לאנטארקטיקה. אבל לא
אני, אני עמדתי מול גבר חלומותיי על גדות הנהר הכי יפה בעולם,
בבקתת העץ הכי מקסימה בעולם, בעיתוי מוזר ובבגדי סחבות ובריח
נורא.
|
אז היה פוזל אלי סבא וקורץ לי ושנינו היינו מציצים לתוך שמלת
הקיץ של ציפי. סבא היה מתמלא זיעה ואני הייתי המום מעד כמה
גדולים שני הבלונים יכולים להיות. סבא סיפר לי שלא הייתה לו
אישה כבר שלוש-עשרה שנה ואני הייתי מנענע בראשי כמבין,
|
"אתן בצרות" מלמלתי ויישרתי את חליפתי הקטנה.
"מה, את סופרת נמלים?" שאל אותי אז ומיד התיישר במבוכה. הוא
דאג שמא יראו אותו חובר אל הילדה המוזרה באמצע השביל.
|
נישה מקבלת אותו בחיוך יודע כל ופנים סמוקות מדי. מר שפדלקוניק
לא בא אליה היום, הוא פונה ממנה והלאה אל הבר ומותיר אותה,
זקנה ובלה יותר מתמיד, להגיש משקה תוסס לנער מחוצף בשולחן
שמונה.
דבר תמוה בשפדלקוניק היום, דבר אותו אני חוקר.
|
העולם דפוק, זה לא אני. אולי אני כמו כולם, מזיע הרבה, גומר
מהר, מדביק מסטיקים בהיחבא מתחת לשולחנות ברכבת, עוקב אחרי
מחשופים...
|
השעון צפצף בדיוק בזמן, חמש ארבעים וחמש, וויקטור קם בהתמתחות
וחיוך קל על פניו כדי לכבות אותו. בחוץ הציפורים צייצו כהרגלן
ושמש חמימה הציצה מבין העננים. "כמה יפה הבוקר", צחק לעצמו
קלות והנהן בראשו. הזמן היה יקר ואסור לבזבז אותו. לוח הזמנים
קבוע ונורמלי
|
האנשים במסעדה לא מדברים ממש. כלומר, אפשר לומר שהם מדברים אחד
מול השני, אבל זה נראה כאילו הם מדברים לעצמם יותר. זה כולם פה
ככה, אני שמה לב. והכיסא מולי ריק אז ממילא אין לי עם מי לדבר.
אני מוציאה סיגריה ואין מי שישלוף לעומתי מצית.
|
הייתי בן 12, כשסרין הפסיקה לדבר אליי בנוכחות אנשים. גם היא,
כמו רב האנשים ששמעו אותי, או שחשבו שהם מדמיינים קולות, נכנעה
להיגיון הבריא שאמר שאין שם אף אחד. אך היא, שלא כמו כולם, לא
סילקה אותי מדרכה.
|
אני אקח אותה לאיזה פינה, בין רנואר מתצוגת שנה שעברה, לבין
קמיל פיסארו ואזיין אותה עד שתצעק הצילו. אני אעשה לה סיור
מקוצר של אמנות התקיעות. אני אמרח אותה על מאתים שנה של
היסטוריה ואדפוק אותה על שלוש מאות שנה של קלאסיקה. על קלאסיקה
בקלאסה אני אדפוק אותה.
|
הגדר המעצבנת ביני לבין הבית של מיטל הציקה לי כל כך שלקחתי
פטיש מהמחסן והתחלתי להרוס קרש קרש. היום אני נזכר בצחוק איך
חצי מהאורות של כל השכונה נדלקו בתמיהה ואבא שלי יצא בעצבנות
מהבית לראות מה המהומה.
|
רק שלשום צעדתי אל האגם ברגליים יחפות, אף על פי שהשבילים קרים
ובוציים. הרוח גרמה לי להתעטש מדי פעם, אבל משחשבתי על אהובי
החשתי את צעדיי.
|
הייתי המומה והצמדתי את המטלית אל חזי בפחד. סבתא נראתה כועסת,
כפי שלא ראיתיה מעולם. היא וודאי רצתה, שאשחרר אותה מן הכיסא.
הקולות ההגיוניים שבי זעקו: ברחי, אך פניה הכעוסות ועצובות בעת
ובעונה אחת הכריעו את הכף. ניגשתי בצעדים איטיים ומפוחדים
לשחררה.
לאחר ששח
|
אם תאזין לרגע, היא שואלת אותך משהו. "תרצה לעלות אליי לדירה?
יש לי כוס תה חמים וביסקוויטים. אתה פשוט נראה לי קצת אבוד"
|
קפלוני לחתיכות קטנות
כי מילותיי דוהות
|
קיפלתי שיר ישן
שנאמרו בו שטויות
מונולוג עם עצמי
|
סולימן הקטן גמגם
ל...למה כ...כול..ם בודד...דים?
תורת שבת על המכתבה
החורף הגיע
|
במצולות ישבתי
הגיגים שחו מכל עבר
אחד נתפס ברשתי
|
הכלום הזה בתוכי, מתפשט.
לא אגדיר אותו, כי הוא כלום.
הוא מאומה, והוא תמצית חיי.
זה הלא נודע שלי ושל כולם, שאליו אנו הולכים וממנו באנו.
כן אבא,
|
כל מה שעולה לי בראש זה השניצל מהצבא, הדודות העייפות שמבשלות
בסירים גדולים וחיילים תורני-מטבח עייפים, משפשפים בידיים
רטובות את הסירים ומקללים את צה"ל...
|
מקלחת, זה לא רק מים נופלים על הגוף, או ביצוע יום יומי סתמי
ומחייב. מקלחת זו אמנות. אמנות שנגרמת ממצב של ארבע קירות, דוש
ממעל, כיוון לחום וקור, ובן אדם.
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
"זה אננס מזן
סורי יחודי!"
משפטים ששומעים
במכולת, בהוצאת
בוליביה ושות'. |
|
