|
שוב הוא מסתכל עלי במבט הזה. המבט המתחנחן הזה שלו. כאילו אומר
"נראה אותך לא סולחת לי". מבט מתנשא. וזה נכון. אני באמת לא
יכולה לסלוח לו. הוא יכול לעשות לי משהו מאוד כואב ופוגע, ואני
יכולה לכעוס ולצעוק עליו, אבל שניה אחרי זה, הוא כבר ימיס
אותי.
|
הוא שוב פונה מעבר לדלת, ידי לא מספיקות לאחוז בו לפני שהוא
הולך. כמו מים, או בד חלקלק, כמו חול בין האצבעות שאני לא
מספיקה לתפוס. בורח לו מעבר לפינה, במהירות כזאת, שאני לא
מספיקה לעקוב.
|
פעם הייתה ילדה. הילדה הייתה יפה. שיערה הברונטי תמיד היה קלוע
בזוג צמות מסודרות על ראשה. עיניה הכחולות תמיד הבריקו כאילו
הן שואלות שאלה, כאילו שהן בסקרנות תמידית. שמלתה האדומה
התנופפה ברוח בקלות ונחה על גופה כאילו היא נתפרה במיוחד
בשבילה.
|
אני חייבת להתוודות. נפרדתי ממנה. זה די קשה, כי אני מחוברת
אליה סנטימנטלית. היא הייתה חברה טובה שלי. נאמנה, ולא
בוגדנית. לא שקופה מדי, ולא מלאה מדי. קלילה כזאת. תמיד נשאתי
אותה ליד הלב. לא סגרתי אותה חזק מדי.
|
קוראת, מדפדפת. חוזרת דף אחורה ומתקתקת הודעה. הולכת למטבח.
השוקו מוכן. מסננת אותו בכוס נפרדת. מביאה אותו לחדר. כמעט
בבהלה חוזרת למטבח. רק הבלאגן התהומי הזה מבהיל אותי. חוזרת
לחדר, סוגרת את הדלת. מניחה את השוקו במקום הבודד שנשאר על
השולחן.
|
אני רוצה להרגיש כאילו מה שהיה בינינו אתמול לא היה חלום. אני
רוצה להיות בטוחה שהנשיקות שלך לא היו פרי דמיוני, אלא
מציאותיות. אני רוצה לדעת שאתה חושב עלי, למרות שאתה לא מחזיר
לי צלצול.
|
אתה. אתה גורם להרגשה. הרגשה כאילו אני נמצאת עכשיו בעוד איזה
סרט אמריקאי. כאילו אני עוד בת נוער עם שפתון אדום שאופה
עוגיות כדי לחזר אחריך, ואתה, משוויץ בגביעים של הכדורסל שלך.
|
היא לא הפסיקה לרדוף אחרי. הלכתי הביתה, ושמעתי אותה. היא דמתה
נורא למישהו שכבר הכרתי.
|
מצלמת ריפלקס עם פילם. פותח בחדר חושך ע"י היוצרת.
|
עט שחור ועפרונות צבעוניים.
|
|
|
אני מאמין
באלוהים לא כי
אני חושב שהוא
קיים, אני מאמין
באלוהים פשוט
ליתר בטחון, זה
יכול להיות ממש
לא נעים אם אחרי
מותי לכשאגיע
לשערי שמים יבוא
אלי מישהו עם
כנפים ויחייך.
יוסי עמוס חזה
מאמין בעל
כורחו. |
|
