[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 95335807 95335807  TOOT


לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
זה עיצבן אותי שהם כולם מגנים עליה. אומרים שבנאדם לא יכול
להשתנות. אז צעקתי עליהם. צעקתי כמו שאני לא צריכה אף פעם
לצעוק במוסד, כי שמה מבינים אותי.
צעקתי שאני כבר אחד עשר חודשים משנה את עצמי. מתאימה את עצמי
לחברה המזדיינת הזאת, ולמשפחה המפורקת שלי, ולחוקים

ג'ננה
הרגתי אותה. אז מה יש לכם להגיד עכשיו? כבר בגיל עשר נשבעתי
להרוג אותה. זו הייתה או אני או היא. למרות שאותי היא הרגה אי
שם בגיל שנתיים.

אינטרוספקטיבי
בבית שלי אמא לא מפעילה את המזגן, כי זה יקר, אבל כאן אני
קופאת בלילות של הקיץ. אז אני שוכבת במיטה ומדמיינת כוכבים
בשמים, כי מהחלון לא רואים אותם. אבל אפשר לראות את הכביש
הסואן, אם ליבו של מישהו חפץ בכך.

יכול מאוד להיות שהמציאות זה שאני בבית ספר, כל היום מוקפת
באנשים שאני שונאת ומתה שהזמן כבר יעבור שאני אוכל לצאת משם,
לברוח מהמציאות,

געגוע
לא האמנתי. לא יכולתי לזוז. רק רציתי, שיחזור. שיחזור אליי.
והנסיבות. הנסיבות הקשות. מה שעשינו לעצמנו, מה שהעולם גרם,
שיקרה לנו. רק רצינו להיות ביחד. והוא נלקח ממני.
אני נשבעת, שזה סבא שלו, שהרביץ לו קודם. אז למה לקחו אותו,
ולא את סבא שלו? אולי אם הוא לא ה

היא אמרה שנצא למסע. הבטתי מהחלון אל האופק והכל היה ורוד
וירוק. רקעתי בפרסות רגליי הקדמיות והוצאתי קריאה לעבר היופי
הרחוק הזה.

אני רוצה כנפיים כאלו.
אבל אינך ציפור.
אני רוצה לעוף, כמוך.

כשהייתי קטן, הייתי משחק משחק שבו אני זורק אבנים על המדרכה,
ואם אני פוגע בנקודה מסוימת או עובר איזשהו קו, הצלתי את
העולם.

היא לא עונה על שאלות ששואלים אותה ואני שואלת הרבה ומצפה
לתשובה שאיננה מגיעה. היא בעולם משלה. אני מקנאת בה.

בבית אני עברתי גמילה קשה והפסקתי עם הסמים בשביל חבר שלי. או
ליתר דיוק כי כבר לא היה משנה לי מה יקרה לי ולא רציתי לפגוע
בו שוב. הוא אמר שאם אני אפסיק אני אהפוך לפיה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
והריח שלהם מתערבב באוויר
ואינני זוכרת מה היא מזכיר

אמא, אמא
הנה עוד משהו משותף לשתינו
הנה עוד משהו בו אנו דומות

אורווה מזדיינת
וקירות בטון
עם מים עכורים
שהרעילו את נפשי

כעס
אתם הרגשתם את מה שאני?
אתם הייתם איפה שהייתי?
עבר בעורקכם הדם שעובר בשלי?
עבר במוחכם המחשבות שבשלי?

קניתי לי את אצבע הקסם
זאת שמקיימת כל רצון
במופע מרהיב עם נצנצים

לא תיארתי לי שהחתולים רמאים
והכלבים שנובחים גם נושכים
ויקרעו אותי לגזרים

אז הכאיבו לי וזה לא עזר
והכאב כבר נהיה לבריחה

נקברתי בתוך עצמי
לא נתתי לאף אחד להתקרב
הושטתי לך יד
כרתו לי אותה

ביער דובדבנים
עם סלסלה
חושים מבעבעים
וטעם טעים

בא מנקה וניסה לטאטאות אותי
בא בולדוזר וניסה לגרד אותי
בסוף החליטה העירייה
לשתול עליי עץ

קח פעם גולה ביד
וסגור אותה בפנים
דמיין שזה העולם

כבר החלטתי מזמן שזה מזיק לי
ושוב לא הקשבתי לעצמי
עשיתי דווקא לעצמי

אבא, אל תלך
רק הגעת
השאר עוד קצת
עד שאפסיק להתגעגע

בלילה קר לי
ואני לא נסיכה, אני לבד

באצבע אחת
ריחפתי מעל כולם
וכשחיפשו אותי
התעלמתי

והדמיון חוגג
אולי יומולדת
אולי טיסה לחו"ל

נמשכתי לארון
נכנסתי לארון
כאילו היה מרוח בדבש

אומרים שזה כך
ואומרים שזה כך
וכולם מאמינים
אבל זה פשוט לא ככה

אבל אם מה שאני זוכרת זה פנטזיית ילדות
הרי שהיום הוא קיים באמת
עברתי אותו באמת

בתוך הבור
זרעתי אהבה
רציתי שתפרח
בצבעי אדום ולבן

והוא מחבק ומנשק ומלטף
אבל אל אותי
זאת לא אני עטופה בידיו
אני רחוקה ממנו במקום אחר

הנח לזה
להזין אותך
הנח לזה
להשקות אותך

אולי במקום להגיד ש
אני אוהבת אותך
אגיד ש
אני כואבת אותך

כנפי הרוח לא לוקחות דינוזאורים גדולים
עם פרצופים חמודים מצוירים
והן עוצרות בתחנה
ואני לא עולה

רקדתי עם הכרית שלי
הכרית הכי נעימה ביקום
אהבתי את הכרית שלי
לא נתתי שיגעו בה

לפעמים אני רוצה ליפול
ואני נופלת על הבטון
ומקיאה
ונחנקת

היי
הנה אני פה
למטה
למה אתם מתעלמים?
אינכם רואים?

לרגע הייתי בן
ליום הייתי לוחם
בתחפושת פאוור ריינג'רס

רסיסים של חול עפו לעיניי
ולא יכולתי לקרוא

למה
איך
נתתי לזה לקרות
הלוואי וזה יעבור

נשארתי שם
מנסה להתחבר
מנסה להרגיש
נשארתי, ישבתי,

והם לא מבחינים
שאני שותקת כבר שנים
בלי הבעה על הפנים
ריקה כולי מבפנים

ואני רוצה לטפס
הכי גבוה מכולם
ולחבק את כולם
וכאגיע לשמש

מבעד לחלון
הכל נראה רחוק
מבעד לחלון
קשה להבחין בדמעות בעיניי

אבא היה מחביא את מכונת הירייה מתחת לשמיכה
לפעמים היה משאיל אותה לאחותי
לפעמים היה משאיל אותה לאימי

ואני מתפסת על הספה
ועולה על הגג
ומערימה קופסאות לרגליי
ומנסה רק לשפשף עם קצות האצבעות הנמוכות שלי

כשהכל חול מסביב
ואני מרגישה את אדרנלין הריצה
ההרגשה שמחזיקה אותי חייה
כל כך האמנתי שחלומות מתגשמים

ואני נהיית לגומי
ועדיין נדחקת בסמטה
שמגיעה לי רק עד הברכיים
כי שם למטה העולם

הם מטשטשים את המציאות הרעה
ומכניסים אותי לחלום
בו אני יכולה להיות נסיכה

השינוי בא
והלך
נתן
ולקח
האם יחזור לעזור?

כשאמא תבוא אותי לחפש
תמצא אותו שם בין הדפים
היא תפתח כל דף
ואת הפרח לא תמצא

שמתי להם עוגיות על הסיפון
בתקווה שילמדו אותי לטוס איתם
אך אני כבר עפה לי על הסירה

אאחוז בך עדין
שלא תצרחי
ציפור יפה מנקרת בנשמתי

צמר גפן מתוק
מחזיק אותי בעולם משלי
עולם של ילדים

כשקר ויורד גשם בחוץ
אני עדיין נשארת שם

את חסרה לי,
אני מתגעגעת למשהו שאינני יודעת,
כי אינך קיימת בשבילי כרגע.

יש רעש של עליה במדרגות,
אבל אין רעש של טיסה לחו"ל.
שמעתי אותך יורד במדרגות,
אבל לא שמעתי אותך טס לחו"ל.

ובלילה ובלילה
אני פוגשת את עצמי
ושם התשובות
כה מטושטשות

כשתתעופף, תתעופף
וכשתנוח, תנוח
והרעב לא יפציר בה
והשנאה לא תיגע

קצרצר
נכנסתי דרך שער האור
שער עשוי מזהב טהור
מנצנץ, מעוור


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
לא תמיד זה היה ככה. פעם אנשים היו מסתדרים ביחד (באנשים
הכוונה למבוגרים). אבל עם הזמן, כשהשמידו אט אט את כל החיות,
לא נשאר את מי לשנוא, מלבד עצמנו. אז הפסקנו להסתדר, והתחלנו
לריב.

לפעמים בודד לי ככה, במיוחד כשמתנכלים לי על השוני שלי, על
שאינני מתנהגת כמו כולם, ובכלל - על שאינני כמו כולם.




דוויד בואי אמר
משהו על
סלוגנים, לא?




גברת גילדנהרון
משתלבת עם הדור
הצעיר.


תרומה לבמה





יוצר מס' 33792. בבמה מאז 18/4/04 7:31

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למישל הדר
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה