|
נלחם בפיתוי להיכנע, מאמין בכל הכוח.
יודע שנהיה יחד כי האמונה כמו טפטוף מאינסוף עולמות,
בהם הבלתי אפשרי פרץ את גדר הדמיון.
|
האם גם אזכה לספר סיפורים
כאשר בינם אהבות לא פתורות
והתקווה תפרח בם ממילותיי המשכרות.
|
יופי מסנוור שלא עולה על הדמיון, שבצער לעולם לא אגע.
כמו פרי הדעת האסור, שאותו אני כה רוצה לדעת.
|
כפרח משאר הפרחים
ביום נובל, בליל פורח.
כגרגיר אני ולך השדות.
בורא שמיים וארץ,
|
סוף סוף זה נגמר, כדורי האקדח בפנסיה.
מפרקים את הנשקים, מעכשיו רק נשיקות.
שובו הביתה אחים יקרים, גם אתה חביבי.
המלחמה נגמרה כי רצינו בכך.
|
"כיצד היום נלכלך את המים?"
ו"כמה היום ניתן לעקרות הבית?"
"האם גם היום נכחיש את השואה?"
ו"לנשיא נוותר כי לו הכול מותר?"
|
אל דאגה,
אני הוא רובין!
לא, אני הוא רובין!
לא, אני הוא רובין!
|
יושב ומנסה לאתר בתוכי מונולוג מעניין.
כותב, מוחק מילים.
לאן הן נעלמות?
|
אתם אומרים שאני משעמם אתכם...
כדי שאעשה משהו בנידון.
הרי זוהי במה!
לא?
ולשם מה הבמה ללא בידור טוב?
|
|
|
הציור השבועי
לילד:
אמא ודני הלכו
לים
פתאום דני הקטן
נעלם בין
הגלים.
אנא ילדים, עזרו
לאמו של דני
למצוא את גופתו
של דני לפני
שהיא מתחילה
להרקיב.
(ההוא מהציור
השבועי לילד
בהרהורים
אינטנסיביים על
הסוף הסופי) |
|
