|
אומרים שאסור לשכוח מאיפה באת... אז הנה, אני זוכר
ולכן אני משאיר את העמוד הזה פעיל - למרות שלא
עדכנתי אותו כבר מלאאא זמן.
כשבאתי לכאן הייתי ירוק וטרי ולמדתי הרבה.
אני מתנצל מראש על טעויות הכתיב והדפוס - אני
דיסגראף.
בחלק של הפרוזה:
"זמן משלו" - קיבלת את "המלצת העורך". (תודה, גם
למגיבים)
פרוייקט "סיפורי הביניין" הוא אוסף סיפורים שאפשר
לקרוא לפי הסדר ואפשר גם להתייחס לכל סיפור בנפרד.
בחלק של המונולוגים
אתם מוזמנים להסב תשומת לבכם לפרוייקט תרגום של מחזה
מיוחד במינו. "מלאכים באמריקה" מאת טוני קושנר.
אם נהנתם ואם לא, אל תשכחו לספר לי.
אם מעניין אותכם לראות עוד, יש גם ארכיון.
לקרוא חומרים יותר עדכניים, אתם מוזמנים לבלוג שלי
(קישור כאן למעלה)
כאשר אני מוצאת אותך
לעולם אינך שבע.
|
היה נכנס למיטה מדיף ריח של סבון ומשחת שיניים מסורק, עדיין
יפה. הוא תמיד היה יפה, וקר. כמו פסל ברונזה. לכי תדברי איתו
על פסלים, על ברונזה, על אמנות, בהצלחה לך.
|
"תפתחי אותה" היא אמרה לי, מצביעה על זוג סוגרים באחד הצדדים,
"אבל בזהירות שלא ישפך"
|
פתאום, ברגע לא צפוי הוא היה אוחז פתאום בעט ונוהם אל הדפים את
שעצר בתוכו עד שהיה מתרצה ובא על סיפוקו כמו אחרי סקס מיקרי
ולא צפוי. רק שכאן, המשחק המקדים היה פחות מענג ויותר מיגע.
|
מה, לא חשבת על זה אף פעם שהסיפור הזה עם העץ הוא לא הגיוני?
זה הרי ממש עלבון לאינטליגנציה שבראתי לכם.
|
אלוהים, תעשי שירד גשם היום. גשם מטורף כזה עם שמיים שחורים
ורוח שמעיפה בניינים. שאף אחד לא יצא מהבית. שאנשים פשוט לא
יכנסו לחנות. מי קונה מנורות ביום של גשם? אף אחד.
|
בהתחלה עוד הייתי נאבקת בו. מזיזה דברים כדי לנקות אותם. בודקת
אם הוא שם לב שהם חסרים או אם שינו את מקומם... הוא היה שם לב
בכל פעם מחדש. "יש לי את הסדר שלי בתוך הבלאגן", הוא אומר לי
כל הזמן.
|
"אוזניים ארוכות, אוזניים ארוכות. אוזניים ארוכות", הילדה
צרצרה בזמן שהיא מדלגת על רגליה הקטנות מצד לצד, "לסבתא יש
אוזניים ארוכות!"
לפתע ניתק מבטה של הישישה מהיכן שהיה ועיניה הביטו ישירות לתוך
עיניה של הילדה.
|
עכשיו היא לא הייתה מלווה באיש. בפעם הראשונה כשבאה לבקר אותו,
היו שם עורכי דין וכתבים. היום, הצליחה להגיע לכאן בלי כל אלה.
|
"כל אחד והרעל שלו", היא ענתה לי את תשובתה הרגילה.
|
כמו כל מעשיה פרויידיאנית מצויה, גם זאת שלפניכם מתחילה באימא.
ליתר דיוק, אימא שלי. הרי הכל מתחיל באימא, לא?
|
"אני לא יודעת איפה אתם אבל אני יודעת איפה אני". האם זה היה
משפט שהיא למדה מן החתול המחייך, או שהמציאה אותו בזה הרגע.
היא לא זכרה. "רוצים שכטה?"
|
"אז בכל זאת באת לפגישה עם פיני"! הסיקה ציפי בניצחון.
"לא בדיוק", אמרתי.
"נגמר לך, אז באת לקחת כוס חווה מאיתנו"?
"את תמשיכי עם זה עוד הרבה"?
"אני בהחלט יכולה..."
|
כתוב פה שנעצרת בגלל אלימות. התנפלת על ספרנית עם פטיש...
|
הוא לקח שקית סוכר נוספת והחל לשחק איתה בידו בעצבנות. במאפרה
כבר שכבו שלוש מחברותיה.
|
כמובן שהמשחק היה רעיון שלי, הבחור בחיים לא היה חושב על זה
לבד, אבל זה שהנושא מצא חן בעיניו היה טוב מספיק.
|
אני נותן להם עוד חצי שעה מזה. אחר כך כל הלילה המיטה שלהם
תדפוק על הקיר המשותף שלנו. אין כמו סקס של השלמה אחרי ריב.
כנראה שלשלושתנו מצפה לילה לבן...
|
גדי עבר לגור בבניין שלנו לפני חודשיים ותכף סומן בכל האזור
כמטרה פוטנציאלית, דרגת כוננות סימן 9.
|
היא נשאה אלי מבט נעלב.
"כמובן", מיד הוספתי, מנסה להציל את הכבוד הפולני שלה באשר
הוא, "שאת יכולה לשלם לי בצורה אחרת"...
|
הלוויה של פיונה של החתולים התקיימה ביום ראשון גשום ואפור.
לבית הקברות שבצומת הכפר הירוק הגענו רק חמישה אנשים. אני,
פיני, יוני ואלה ומר גורי שגם הסיע אותנו לשם.
|
בטח... תחטאי מסביב לפצע. תשימי פלסטר קטן ועכשיו תכנסי עם
המעדר.
|
לראות את הגברת פיונה, בכניסה לבניין שלנו, זה לא נדיר. לראות
את הגברת פיונה בכניסה לבניין שלנו, רוכנת על ארבע על ריצפת
השביל המוביל לדלת הכללית, משמיעה קולות מוזרים, זה - כן נדיר.
|
"המצב שלך עוד נחשב קל והמחלה הזאת די נפוצה בין בני גילך. זה
לא משהו לא מוכר."
זה שכל מי שפגשתי, בדיוק כמוני וכמו פיני, לא שמע על המחלה
הזאת, כנראה לא מעניין סטטיסטיקות של בית חולים. הרגשתי שאנחנו
בפרק פרטי והזוי של אי. אר. עם משהו שהמציאו במיוחד בשבילנו.
|
באותו יום שלאחר הלוויה, כשעליתי לדירתה של פיונה, הרגשתי שהלב
חונק לי את הגרון. המפתח כמעט סירב להסתובב במנעול, אבל
כשפתחתי את הדלת והסתכלתי מסביב הכל היה נראה אותו הדבר.
|
לא תיתן. הם לא מוכנים. הם לא יהיו מוכנים. רק ערפדים אחרים.
לא כל המתחזים האלה עם העיניים הכבויות שנדחפו בהן עדשות מגע
צבעוניות. כל המזויפים האלה עם ניבי הפלסטיק הדנטלי, שכל
המלתחה שלהם שחורה ושמקשיבים למוסיקה הגותית הגרמנית במועדונים
מעושנים ואפלים. לא. ל
|
"הי"! הזדעקתי, מתיישר לישיבה, מועך כמעט בלי לשים לב את בדל
הסיגריה בעצבנות על ריצפת הגג לידי. "אתה מוכן לצאת לאימא שלי
מהפטמות"?
|
שאלתי את אימא שלי מי זה ראש השב"כ, והיא אמרה שאף אחד לא
יודע. זה סודי מסיבות ביטחוניות. "זה יכול להיות כל אחד", היא
אמרה ואז הוסיפה קריצה ממזרית, "אפילו אבא".
|
היה לו תחביב כזה. החלק שהוא הכי אהב בכל הנושא הזה של לישון
אצל אחרים היה המקלחת.
...משהו היה כל-כך מעניין ומיוחד בלשטוף מעליך את ריח הזיעה של
יום עבודה וללבוש ריח של מישהו אחר.
|
"גברת פיונה", אמרתי לבסוף, "לא חייבים...". "מה אתה רוצה
לדעת"? היא חתכה אותי בגסות רכה.
הבחנתי שסנטרה שוב ניזקר לפנים, גברת פיונה החליטה להתמודד.
|
אם הם היו יודעים על המחשבות שמקננות בה בפנים. המחשבות האלה
שאף אחד לא יודה בהן בקול. היא לא ידעה אם היא מעדיפה למות
לפניו. העול נראה כבד בשני הכיוונים. היא ידעה שכמה שהיא תכין
את עצמה לזה, זה לא ישנה. יום אחד היא עלולה להתעורר בלעדיו
ואז הכל ישתנה.
|
חוש בשורת הסומרות
קורי חלום רקוע כוונות
|
הרצון מתחפש לזיקית.
הוא לא באמת, יכול לשנות את צבעיו.
|
ארחץ במימיי עיניו
עת, החמלה צורבת מלח
בזרמיו אבודי הזמן.
|
אסופי באישוניך.
נחמל בבינתך
|
הבחנתי שהים גרף אל החוף
אלפי אצבעות סערה.
נאחזות הן בקצף הלבן
אפורות כחולות, כתזכורת למרץ.
|
"Canta Bambino" הוא לוחש לי,
רוקד במהירות האור.
"stai silenzioso"... אני מתחנן. "calmti"...
אך הוא, ללא רחם ממיס אותי אליו שוב ושוב.
|
בת קול ובן זונה
בילו ביחד לילה סוער
|
לפני שהתודעות תפרדנה
לפני שנצא אל מקומות פנימיים
|
אתה מכיר אותן היטב,
להנזילן עד יתיכו את ורידיי.
|
"בטח מותק, בטח"
הוא אומר ומיישר לה קמט בחצאית.
מושך לה קצת את החולצה לאחור
|
כאן,
תוכל לכרוע
ולינוק מעוקצי העתיד המזמזמים.
|
אחר-כך,
הוא היה כל זה, ועוד
|
אני זוכר:
חווה שלי, אם כל מת
יושבת על ענף תאנה עקוץ צרעות,
|
הנה היא בגן חייה
קוטפת שנים כחבצלות מים
שטה בכותרות לבנות וורודות,
מעפעפת לגונדולייר ירוק עין
|
לבעת את המצולות
להקיא אלמוגים
ממורטי הס
|
עיצרי לרגע גרטרוד, הניחי את גביעך
כי איך אתן לך להושיט שפתיים
אל ספל שטוף זימה - כמהה לנשקך
ואת תמה שלי, כסויית עיניים.
|
תחת ציפורני גופתי
ימצאו את עורך ודמך ורוקך
|
רק אם אפשר, עוד מנה, בבקשה
בשביל המרגל שבפנים.
|
אהובי השנוא, את בתי
הן לקחת לך לאישה.
בדמם של עשרות כוהנים
אקשט את בריתכם הקדושה
|
הדור ניחוח רגע
חגור פרגי זימה
עתור גיווני הטבע
חרוז אבני זרימה
|
טלטלה של הקלה
עברתי בין קודם לאני.
|
דום סוסנו ינקור בשוקתו השוקטת
על מדרכת דרוכה לאותות נסתרים
ואחר, ידהר אדמות כר וקסת
ויגמע זוהרן מסדקי פערים.
|
העיר מדלקת בי אישוני טווס
מעפעפת אלכוהול מופרז בורידיי.
|
כמו גשם, יורד הלילה
במטחי צללים.
ספוג, אני הולך.
|
זאת אותה שרשרת פניניי מוות קטנות
המטפטפת לצווארי.
אני נגרף בשקר הסיחרורים,
נמשך אליך, נטול כוח משיכה.
|
התחלות של סופים
הם כמו חתול הצ'שיר:
משאירות אחריהן חיוך
מטורף
|
אם היית מביט די רחוק לפנים
היית רואה את גבך בבהירות
|
כורעות על לשוני
בהמתנה
לתפס במעלה גופך
|
ליידי מקבת יקרה,
הבעיה שלך היא שפשוט
עוד לא המציאו את האקונומיקה
|
אלו ימיי האביב שלאורם לא נצוף בשדות הפרגים.
אלו לילות האביב שביינם לא נסהר עוד גוף בגוף.
|
כל מה שהיא הייתה צריכה זה
לרקוד
עם עיניה על שלו
והיה שלה
|
שמעתי את הסדינים מתלחשים שהפעם
זה הסוף!
|
לעת ליל הרחוב הוא משכן תהיות
בו מפגן שאלות מובל באספלט
בשירת פנים רחוקות, דהויות
מאי שם חלומות שעלו ממקלט
|
די כבר להיות עכביש מילים
נדבק לצד הרשת
|
ביריות נשמתך
זונות אותי לאהוב אותך
כל קח.
|
עליסה,
אני רואה שהסמים הקשים
עשו לך רק טוב.
|
הקיזי אלכוהול אפור,
מצד רקתי הפתוחה.
העין השלישית תיזל -
|
בעטי כלבת עכברושים!
נשכי את שלשלאות הלילה החומק
למקצב אינקה אבוד החבוי בטפטוף הדיו -
|
הנה הם שוב נועצים שיני
שום
בערוגות הבצלים.
|
כל ראשיהם, הפחוסים מן הקפיצות החוזרות
אל תוך שטיחים
היו רק גליונות נייר ממוחזרים
|
אל תטעה בשחור. אני לא לובש אותו מפני שאני בדיכאון. לא. גם לא
מפני שאני מאמין באפלה, או חושק בה.
|
איך אני רואה את החיים שלך?
אז ככה:
|
אני מתפלל... אני מתפלל לאלוהים שימחץ אותי, שישבור אותי
לחתיכות קטנות ויתחיל הכל מחדש.
|
אלוהים מבתר את העור עם ציפורן אגודל מחודדת מהגרון עד הבטן
ואז מחדיר יד ענקית ומטונפת פנימה. הוא תופס בצינורות המדממים
שלך והם מחליקים כדי להימנע מהאחיזה שלו, אבל הוא לוחץ חזק.
הוא מתעקש, הוא מושך ומושך עד שכל הבפנים שלך נקרע, והכאב!
|
תשתקי. בבקשה. עכשיו אני רוצה שתפסיקי לקשקש לדקה, תאספי את
עצמך ותגידי לי איך להגיע לברוקלין. כי את יודעת! ואת הולכת
להגיד לי!
כי אין אף אחד אחר בסביבה ואני רטובה וקר לי ואני מאוד כועסת!
אז אני מצטערת, שאת פסיכוטית, אבל פשוט תעשי מאמץ!
|
אני מתגעגע אליו כל-כך אבל אז... הכאבים האלה, והריח, ו...
המקום שחשבתי שזה מתקדם אליו... גם אני יכול להיות... גם אני
יכול להיות חולה, אולי גם אני חולה, אני לא יודע...
באזיל, תגיד לו שאני אוהב אותו. אתה יכול לעשות את זה
|
אנחנו נכשלים. נכשלים,
האדמה והמלאכים.
הבט למעלה, הבט למעלה,
זהו זמן לא להיות.
|
אתם אינכם מסוגלים לעשות את החצייה שהיא עשתה, מפני שמסעות
אדירים כאלה על פני העולם אינם קיימים יותר. אבל בכל יום
מחייכם את הקילומטרים של המסע הזה בין המקום ההוא והמקום הזה
אתם חוצים. כל יום. אתם מבינים אותי?
|
זה הכל עניין של הבוהן והאצבע המורה המנוגדים; לא של היד, אלא
של הלב; אנחנו נאחזים כאילו לא אכפת לנו מכלום, ואז לא נראה
שאנו מסוגלים להרפות. אי היכולת להרפות מטילה בך מומים.
|
כן, אני אייצג אותך, מלך היקום, כן. אני אשיר ואשפוך את
המעיים, אני אפחיד ואפתה, אני אנצח בשבילך ואגיש את הדרישות.
הבוגדים האלה יתחרטו, שהם אי-פעם שמעו את השם "אלוהים"!
|
אלוהים אינו חוזר. אם אחרי כל ההשמדה הזאת, אם אחרי כל הימים
הנוראים האלה של המאה הנוראית הזאת הוא יחזור, לראות כמה סבל
הנטישה שלו גרמה, אם אי פעם הוא יחזור, אתם צריכים לתבוע את
הממזר. זו תרומתי היחידה לכל התיאולוגיה הזאת. תתבעו את הממזר
על זה שנטש.
|
אל הארכיון האישי (32 יצירות מאורכבות)
|
|
גראס זה לא
חוקי??!
ממתי?!!
שלמה נור, סטלן
בהכחשה, יושב
יותר מדי זמן. |
|
