|
 296957300 זאת פשוט אני
אהבתי אותו. אני עדיין אוהבת. אבל ככה הם מלאכים, כשהחורף בא
הם קופאים ומתפוררים, נקברים באדמה, ואח"כ, כשקרני השמש
הראשונות של האביב יוצאות מבעד לעננים
|
והאור שבקצה המנהרה כבה כבר מזמן,
והשקיעה כבר לא בוערת והשמש לא עולה,
וכך אני נעה, מגששת באפלה
|
שיבינו את מי שאת,
את דרך החשיבה המיוחדת והמדהימה שלך,
את הפנימיות מלאת הסתירות שבך
|
כמו איזה אל, בלתי ניתן להשגה,
דימיוני מידי כדי להיות אמיתי.
|
והשקט הזה, שעוזר להבין,
איפה הוא לעזאזל?
למה הוא לא כאן כשצריכים אותו?
|
לברוח עכשיו, מיד.
כי התחושה הזאת של הלבד, טיפה מפחידה אותי.
|
הצורך הזה, להבין,
הוא כבר לא נמצא.
רק תחושת ההשלמה,
והכאב
|
מליון קירות, הכל מתערבב,
אתה מתחיל להזיע, אתה טיפה מתבלבל.
|
הם ישבו על החוף, בלי מילים הוא לחש לה
שהיא בדיוק מה שהוא תמיד רצה,
ורק הגלים השקטים התנפצו על ריסיה,
יודעים כי לא בו נפשה חפצה.
|
לפעמים מתחשק לי, מתחשק לי להיות קופסה.
מבחוץ היא לא משדרת כלום, חום כזה,
צריך לפתוח אותה כדי לגלות מה היא מכילה.
|
איבדתי את תחושת הזמן.
נפלתי למרחב האין-סופי של חוסר שיווי משקל.
חוסר היגיון.
|
פעם מזמן הוא עלה לשמים
ושלח לי נשיקה באוויר
|
אילת, אמצע חורף, מסטולים בים,
שיכורים מאהבה או מבירה מסודן,
את אומרת שעכשיו זה הכי טוב שאפשר,
ומחר בבוקר תגידי אותו דבר.
|
אני מצטערת על השאלות שגרמתי,
על המגרות הפתוחות שהשארתי.
|
כי ביום שהוא הבין את מהות הברירה,
לא נשאר לו דבר, פרט לכמה סיכות.
|
בכל רגעי העצב,
תמצא תמיד את האור.
רק אם תחפש,
רק אם תדע היכן.
|
כי את מדהימה, מהממת. יש לך את הכישרון למשוך את האנשים
אחרייך, במערבולת רגשות שכזאת שקשה להחליט אם הם כך בגלל
יופייך השופע או בגלל צעדייך הריקודיים, החושניים כמעט, שגרמו
לי להיסחף אחריך.
|
הוא התקרב אל הקצה, היא היתה במוחו,
הוא חשב אותה, הרגיש אותה, מסומם מעצמו.
ואז פתאום - כלום. ריק.
|
|
|
בעולם שנהיה
כל-כך משוגע,
טוב שיש לי מפלט
אחד - הבמה! |
|
