|
מיכל זאת אני בדרך כלל מיכל מ. זה כשאני בביצפר
מיכץ' זה כשאני אחות טובה מיכלסקי זה עם כולם
מיכ זה רק בצופים דוצ'קה זה בבית קושקה זה בחוץ
אבל מיכל זאת אני בדרך כלל
מיכל לא יודעת איך לתמצת את עצמה לכמה מילים
והיא גם ככה לא אוהבת לדבר על עצמה.
היצירות ידברו בשבילה
אסור שיהיו לי בעיות.
"מושלמת" תמיד- אבל מכורה לכאב.
הסטייה הקטנה שלי אפשר להגיד.
|
אה, אז נטע כזאת מהשיגרה, רגילה.
רגילה? אני רגילה? איך אתה יכול להגיד את זה?
ואיך אתה יודע בכלל איך קוראים לי?
היא עצרה לשניה ואמרה לאצמה- מטומטמת- השם שלך כתוב לך החולצה,
את עובדת פה- ומה את בכלל מדברת עם רשנים תמהוניים כמוהו בכלל?
|
מה יקרה כשהכל ביניכם יגמר?
למי תלכי לבכות? מי יעזור לך להתגבר?
את תושיטי יד אל העולם, אבל אני לא בטוחה שיהיה שם מישהו בשביל
לתפוס אותה.
כשמישהו נפגע, הוא לא כל-כך שמח לעזור למי שפגע בו.
|
מתחבאים במקומות חשוכים וסגורים
מפחדים להיראות פגיעים-
מפחדים להראות שגם אנחנו אנשים- שמרגישים
|
כשהולכים ברחוב מרגישים לבד,
כי כולם נועצים מבטים.
לא- אני לא כך-כך שונה-
אז תפסיקו להיות כל-כך מאיימים
|
התחלתי לבכות כי הייתי לבד,
והייתי צריכה למצוא דרך לפרוק את התסכול.
לא היה לי מושג שאפשר לסבול כל-כך מלב חולה.
|
המחשבות מתרוצצות ולא נחות,
ואני בינתיים משתגעת ולא מצליחה לעצור.
איך אפשר להמשיך ולשתוק?
|
אני לא יכולה להמשיך ולחיות בתוך המעגל האינסופי של הכאב שלך.
אין לי מספיק כח לזה.
ןעם כל המשחקים וההצגות- גם לך אין.
שנינו צריכים להפנים, שאין לנו לאן לחזור, ואין בשביל למה.
|
חמישה חודשים! חמישה חודשים אמרת לי שאתה אוהב אותי.
בחמישה חודשים שינית אותי לגמרי- את המחשבות שלי, הרגשות שלי,
הפרספקטיבה שלי על העולם. ועזבת. השארת אותי תלויה.
|
כל הסבל הזה שאני גורמת לעצמי הורג בי דברים עמוק בלב ואין לי
יותר שליטה על זה. לאט לאט אני נהיית פחות איכפתית, פחות
חברותית, פחות חייכנית.
לא ידעתי שאני בנאדם שלוקח דברים כל-כך רחוק.
|
בהתחלה, חלמתי שאת מושיטה אליי יד,
אבל פחדתי לתפוס אותה.
אחר כך- חיכיתי שתעשי את זה.
רק משהו קטן, סימן פשוט- לראות שלא שכחת.
|
אני לא יודעת איך מתחילים לכתוב דבר כזה.
אני רק יודעת שאני כל-כך מזדהה איתך, מיכל.
אני יודעת איך זה, גם אני הייתי באותו מצב בדיוק, מיכלי, וזה
ששתי בנות מטומטמות צעקו עלייך לפני כמה שעות, זה לא אומר לנו
כלום.
|
ה"מחלה" כל פעם משתדרגת.
כל פעם הבום שלה פוגע בהם יותר חזק, והם -
מופתעים!
הם לא ראו את זה בא,
שוב.
|
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
