|
אולי אני טיפשה, אולי אני סתומה, אולי אני לא רואה
כלום אם לא מראים לי.
ואני לא יודעת לקרוא בין השורות, אבל בחיים... בחיים
אל תאמרו לי את זה.
אני אף פעם לא אצליח להודות במשהו שהוא בידיוק אני.
זה לא שאני בתולה טהורה וחסודה, פשוט לא התחשק לי מערכת יחסים
מסוג כזה, ושלא תבינו לא נכון, אני מתה על סקס. אני אוהבת
להשתולל, ולפעמים זה כיף לעשות סקס בשביל הנאה נטו.
|
לקחתי את הכוס מהיד החמה של צחי, לקחתי שלוק ראשון... אוף זה
מגעיל. וזה בוער בגרון. אבל רציתי לשתות הכל. שלא יראו שאני
איזה חננה מטומטמת שכל היום חורשת לבגרויות (ובסוף מקבלת ציון
מגן 80)
|
"עדן!!!" רביב קפץ לעברי ונישק אותי. "איך את מרגישה?" מה איך
אני מרגישה? מה צריך להיות לא בסדר? אורן מת. נו אז מה? הא..
הוא החבר הכי טוב שלי, יה רייט. וזה אמור להזיז לי כי...?
|
אחריי כל יום לימודים ארוך לא הייתי חוזר הבייתה. הייתי פונה
ימינה בסמטה במקום להמשיך ללכת ישר, והייתי בלי שום היסוס מגיע
לבית משפחת סקופנסקי. גברת סקופנסקי היתה זקוקה לי. בלעדיי, כך
אמרה, היא היתה מתמלאת בריקנות ובבדידות.
|
כן, תמיד קראו לי ``יואב הגבר``, כל מה שעשיתי תמיד העריצו
אותי.
הייתי מזיין כמה בנות שרציתי, כל יום, לפעמים אפילו פעמים
ביום. ולא שאני משתחצן או משהו, גם אני לא רוצה שתחשבו עליי
שאני בחור שחצן ומגעיל. אני באמת שלא כזה. הרבה היו רוצים
להתחלף איתי. יש לי עי
|
שנה שלמה עברה מאז התאונה הזו. שנה שלמה. והוא לא מדבר. לא
מוציא מילה.
רועי אומר שהוא שמע אותו מדבר בלילה, ממלמל כמה שהוא מתגעגע
לאבא שלו אבל היה משהו במבט שלו. משהו שלא הכרתי. תמיד חשבתי
שאני, שני, מכירה אותו הכי טוב בעולם.
|
התחלתי לרוץ. שוב מתנשף. אוף אני חייב להפסיק לעשן, הסיגריות
מוציאות אותי מכושר.
עוד חצי שעה אהיה שם. במקום בלי מבטים. בפרק האחרון בחיי. לא
יודע מה זה אומר `מנת יתר` אבל אני הולך לנסות. זה נשמע כיף.
למות ככה, בסטלה, ועוד למות. למות למות. למה? רק בגלל מבט?
|
הייתי כל כך עסוקה בעצמי ובחתכים שגרמתי לעצמי בידיים, עד
שאפילו לא שמתי לב שנשארתי לבד בכיתה. השעון צלצל, השיעור
נגמר, הילדים כבר יצאו להפסקה. יופי, שקט. כנראה שטעיתי, כי
בדיוק נכנסו אירית וקרן.
|
"ליאל, מה שאני עומד לספר לך עכשיו נשאר ביננו הא?" הנהנתי,
ברור שישאר ביננו, מה הוא חושב לעצמו המפגר הזה? שאני אלך
ואספר לכל השכונה? הרי הוא יודע שהוא החבר הכי טוב שלי, ושהוא
יכול לסמוך עליי וש... "או קיי, תוציאי לי סיגריה..." הוא קטע
את מחשבותיי.
|
ירדתי במדרגות האבן שמובילות את פתח בית הספר. ביד אני מחזיק
בפתק הקטן עם התאריכים לעובדת הסוציאלית והקורס הטיפשי שבית
הספר החליט לשלוח אותי אליו.
|
הוא המשיך להגיד לי שאני לא יכולה להיות מתוסכלת וכואבת כי יש
לי את החבר שכולן היו רוצות, ויש לי את ההורים שכולם היו
מבקשים ויש לי את החברים שלי והם הרבה, ואני סתם עושה הצגה של
מסכנה כדי לקבל עוד.
|
ואני זקופה כחיטה,
ועל פני דמעות הגלים
שקטה מבחוץ
סוערת מבפנים
|
תמיד אמרו לי לבכות זה משחרר
שזה פותח את כל שערי הלב,
אבל ללב שלי נעלמו כל המנעולים.
|
הוא דופק,
הוא פועם, פועם, ובדמעות חונק.
השמש עדיין חמה
אבל אותה אהבה- נעלמה.
|
רק את נשימת אפך אני שומעת
|
והכל באשמת התהום
התהום ההוא, השקט...
|
אולי אני בגיל הטיפש עשרה אבל אני לא טיפשה כבר ממזמן. מאז
שהבנתי שהסביבה שלי זה הדבר הכי נבזי בעולם. מאז שלא הצלחתי
לתת את ליבי במאה אחוז לאדם ולו אדם אחד.
|
ושוב הכל חזר אליי. למה הוא התקשר אליי בכלל? למה הוא הניח את
היד שלו על הברך שלי...? איך לא יכולתי לקלוט את זה קודם?
האשמתי את עצמי. אני טיפשה, כי לא שמתי לזה סוף, כי לא הצלחתי
להתנגד, כי לא בעטתי בו וכי לא השתוללתי.
|
ישבתי היום עם ידיד שלי על הספסל שאנחנו תמיד רגילים לשבת בו,
היה קצת משעמם, טוחנים סיגריה אחר סיגריה, ואז פתאום כאילו
משום מקום הגיעה השאלה הכי שאלתית "מהי מהות החיים?"
לקחתי נשימה ארוכה ועניתי בקצרה "מה אתה חושב?"
|
אני זוכרת את הטלפון של אמא שלך בשעה ארבע לפנות בוקר, בקול
מלא בדאגה שואלת אותי אם אני יודעת מה קרה לך... עניתי שלא,
אבל ידעתי שאת עוללת לעצמך את זה.
|
שוב מצלצלים בדלת, המתרימים האלה לכל האגודות הטיפשיות. מה
אכפת לי מחולי סרטן פור גאד סיק? וכאילו מזיזים לי כל החירשים
שצריכים כסף למכשירי שמיעה... רק עבורי אף אחד לא מתרים. "יום
התרמה למען חולי אגורופוביה", ואני בכלל לא חולה אגורופוביה.
|
"אמיר!!! איפה אמיר?!?!" חשבתי שהוא מת. למה הוא לא ליידי?!
מישהו שם שכנראה ראה את התאונה צרח "מי זה אמיר?! תביאו לה את
החבר שלה!!!" הוא לא החבר שלי, אבל לא היה לי זמן לזה.
|
|
|
אלוהים, או שאתה
קיים ואז תוכיח
לי בזה שתפוצץ
אותי איך
שמתפרסם הסלוגן,
או שאתה סתם
אפס
קהלת |
|
