|
ילידת 86 שיצאה לא מזמן מתקופת הדכאון.
אוהבת להתחבק, להתנשק, אבל לא ממש אוהבת את עצמה,
עדיין.
היצירות בדף הן זכר למשהו שהיה פעם, ונעלם לאט
לאט...אולי ישוב, אולי לא, ואולי טוב שכך.
דיסקליימר-
היוצרת איננה תומכת בתרבות המיינסטרים, ועל אחת כמה
וכמה בתרבות האימו. כמו כן ידועה בממלכת הסלוגנין
בתור "צפרדע פיחושית", אוהבת לישון בכפיות, שייכת
לחתולה בשם מיתוס, וידועה גם בתור "הטבעונית
המטופחת".
אל תשכחו לקנות פופקורן לפני הכניסה לסרט, בבית
קולנוע זה הסרט אינו מלווה בהפסקה.
הנה עוד אחת באה..... לא תארנו לעצמנו עד כמה מוצלחת תהיה
האגודה. עדיין לא החלטנו אם זה משמח או מעציב אותנו. כל פעם
ששניים יוצאים מבעד לדלתות העץ הרחבות יד ביד, אנחנו מחייכים
בינינו לבין עצמנו ומבינים שעוד שתי נפשות מצאו את מקומן
בעולם.
|
הנעליים שלי היו, ביום גשום זה, יותר כבדות ורועשות מלבי
הקפוא. משאירות טביעת-אוזן איתנה על האספלט השחור, הדומם,
מפרות את שלוות החורף המזויפת.
לא הרגשתי כלום חוץ מקור צורב את קצה אפי.
לאחרונה חוויתי יותר אורגזמות מריקוד ומקלחות מאשר מבנים.
|
צלצול של טלפון והדמיון פועל להקדים שיעמום טרוף שיגעון. מי
מתקשר ולמה ואני לא יותר טובה מכל השאר ברגעים אלה.
קריאת פליאה ושאר קולות של הלם, ניתוק של טלפון וליחשוש חרישי
של מספר דקות ארוכות.
ושוב שקט. קולות של משרד.
|
If my life is not what I thought it to be
And my faith is a trail of deceit
That leaves me undone and mindless inside this
Drowned fantasy.
|
שאוני מכאן בני החושך
חונקי דמעות ארורים
ברחתי אל תחת כנפכם כמסתור
מבני החיים.
|
זה מין צריף מוזנח,
מין בקתה שכוחת-אל
|
עינייך אל תוך עיניי מסתכלות
מנסות אותי להביס בעורמה
חומות הגנה במסווה של דמעות
מנסות את כוחן שארית אחרונה.
|
הטיול בחופים
החיוך, השחפים
השקיעה בעיתה
|
בבואת רקמות משתקפת
בעיניו הרואות שופע הזיו
נוטע אילן הוא בחרש, בסתר
בחדרי ליבה זורם נחל אכזיב
|
בגדיי לחים
משרידי ביעותיי
עורי שטוף
בטומאת תשוקותיי
|
בחפשך אותי- מצאתני?
אל אזניי ליחשו השמועות
יותר את סומק פנייך לא תסתירי ממני
ואלף סליחות.
|
עכשיו כבר גדלת ושכחת את הכל
רק צלקת גדולה נשארה
וכל פעם שמישהו צוחק
את שוקעת בעצב נורא.
|
אהבתי אותו. מאוד מאוד. אבל לא בצורה של אהבה "כזאת". לא
בתשוקה, במשיכה גופנית.
נמשכתי אל הנפש שלו. רציתי להיות אתו. רציתי שהוא יהיה משענת
בשבילי, כתף שאוכל לבכות עליה. רציתי שהוא יחבק אותי חזק-חזק,
ולא יעזוב לעולם.
|
המבט המסכן הזה על הפנים שלו, תר אחרי מגבת או טישו שיגאלו
אותו מהנוזל הסמיך שיצא ממנו ושהוא לא יכול לסבול את המראה
שלו...
|
הלב שלי דפק בעוצמה והתרגשות כשצפיתי ברוחי מקפצת על העננים,
מצחקקת עם הטיפות, חיננית וגמישה, עפה בקצב שירת הציפורים,
נשטפת בתום וטוהר אלוהיים.
|
אבל ידידים הומואים לא יביאו לי גאולה. למען האמת, גאולה די
רחוקה ממני. אני יותר קרובה לקצה ההפוך ממנה בדיוק. בתקופת
החיים הנוכחית הוא הופיע אצלי בשם צ'ארלי.
|
את החיוך הזה, שמחייכים עם העיניים, הנגיעות העדינות ונשיקות
השמש וליטופי הרוח, הזרימו אל נשמתי מלאכי הארץ ושליחי הטבע.
הייתי ולא הייתי. חייתי ולא חייתי. הרגשתם אותי כמו חלום שכמעט
ושכחתם,
|
הערבי צעק מדי פעם משפטים, אמר שהוא רואה שזו אהבה, שאל כמה
זמן אנחנו ביחד. הוא ענה לו שנתיים, אני צחקתי חצי במבוכה.
אחר-כך הלכנו משם. רציתי אותו קרוב אליי, ללא עיניים פולשניות
ובגדים שיפרידו בינינו.
|
בלילה ההוא גיליתי דברים על עצמי, שחשבתי שגיליתי עליו.
גיליתי שאני לא כועסת עליו, אני כועסת על עצמי ומתאכזבת
מהאשליות שלי, האשליות שבנו את הילת הקדושה מסביבו, ולא היו
נכונות אפילו לרגע.
|
נשימותיה קצובות וגופה נע איתן כמו למנגינה חרישית, שרק היא
בחלומה שומעת. הוא ער כבר מזמן. יכול לשכב שם שעות עוד ולהסתכל
עליה ישנה, אך יודע שתכף תתעורר. חלקו קם מהמיטה להכין להם
קפה, חלקו נשאר איתה
|
ונכנס מישהו לחנות, מבקש מעט קליעים
והיא כדרך טבע- פרוצדורות, מסמכים,
הוא רוצה רק סוג ספציפי, לא מוכן להתפשר
היא מחפשת ובודקת, אולי בכל זאת לא חסר.
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
מי גנב ת'עוגיות
שבמיטבח?
זה אתה מספר
אחד?
מספר שלוש |
|
