|
כותבת מאז שידעה איך מחזיקים עט בצורה נכונה. חולמת
להוציא יום אחד לאור סיפור יוצא דופן המונח במגירתה.
יש גם ספר נוסף שנכתב בשלבים ודווקא יצא לאור, אולם
יש עוד זמן עד שזה יקרה.
אם לשלוש בנות מתוקות ויפהפיות, וחולמת על עוד הרבה
ילדים. והחלומות האלה נותנים גם השראה.
נושאי הכתיבה מתמקדים רבות בפוליטיקה הישראלית, משום
שמיכל רואה את עצמה שקועה עמוק בביצת המציאות
המקומית, וכמו הנרקיס - היא רוצה רק להפריח אותה...
"מדוע זה נפל בחלקי תפקיד נורא זה, להיות חול ים?" היה שואל את
השחפים השכם והערב. אבל הם רק צרחו אל האופק, דאו הלאה ולא
השיבו לשאלתו.
|
אבל ככל שגבר שאון הגשם, והטיפות המרקדות בקרבתו רבו והלכו, כך
שקע לבו בקרבו. הוא ניסה לשלוח זרועות. לגעת במים הללו. לחוש
אותם. אולם לא הצליח.
|
"פצוע הלם", אמרו בבית החולים. בסולם הפציעות הוא סווג בתחתית
הסולם, קל יותר מפצוע קל. אבל כולנו, כל מכריו, נוכחנו לדעת כי
מן הראוי היה לסווג אותו פצוע קשה.
|
מאז שאני זוכרת את עצמי, אסור לחייך אצלינו בבית. לפעמים,
במשובת הילדות, הייתי משחקת במשחקי הבובות שלי, ילדה קטנה בתוך
עולם קסום, שוכחת את האיסור החמור, וצוחקת צחוק מתגלגל ומאושר.
אולם מהר מאוד השיג אותי מבטה המקפיא של אמא, שאמר: "ארז
איננו, ואת צוחקת?"
|
אבל היתה שם באמצע חומה,
גבוהה, נוראה, איומה.
|
וגיליתי, בפתיע,
כי פסקה הנשימה,
כי אתה לי האוויר, והחיים, והנחמה.
|
|
|
בקשר לסלוגן
הקודם:
השורה האחרונה
לא משהו |
|
