|
 218906132
במסע ארוך ללא זמן רק שביבי טרוף מובילים מכאן לשם
באמצע לכודה אי שם, יום יבוא וגם משם נגיע. במשחקי
מילים אשר זמנם עבר חלף, חיי עוברים ללא מנוח, ועוד
סיפור בדיה קטן נרקם אצלי בראש, נכנס למציאות כעובר
אורח. בין דמיון למציאות על חבל דק פוסעות רגלי, משם
לכאן כבר לא נותר בי כוח. רק שמץ של שפיות יבדיל בין
תמונותיי הממלאות חיי , נושבות כרוח. יושבת על גבעה
של חול, בוחנת נשר במחול ושוב בוהה אל השמים. הם
מספרים לי עוד סיפור ישן נושן על נסיכה קטנה, אשר
אבדה דרכה, והיא פוסעת חרש בין נבכי הזמן. ורק צלילי
חליל יוכלו ללכוד את לבבה, כבר שכחה היא כיצד לשוח.
וביקורת מאיימת אט מכל מקום שוב מתמלאת זרעי פחד. אז
יורדת אל החוף, אישה קטנה מול שפת הים, עושה זאת
באופן די קבוע. והגלים המתנפצים עם שחר על החוף
לוקחים איתם את כל פיסות המתח. החמה יורדת אך היא
כבר במעוף, בעולמות שונים עם צליל וריח, והאיש שבירח
מספר לה סיפורים קסומים על בני האדם ועל הנצח. וכיפת
הכוכבים נושקת ללבבה מותירה אותה עירומה לרגשותיה.
ולפתע על המזח שוב דורכות רגליה, מתעוררת היא לצליל
גיטרה, ואיש אחד בא ואומר לה יותר מדי פועל ראשך,
למה לא תתני לו קצת מנוח. זה לא בריא כך לילדה
לחשוב כל כך הרבה, הרי האושר, לא מתחיל הוא מהמוח.
היא מהנהנת בחיוב, פורשת על פניה חיוך, ענייה
מבהיקות כמים. הרי יודעת היא היטב יש בדבריו הרבה
אמת, אך היא נלחצת בין ארץ לשמים.
והיא יושבת תחת עץ, עם ציוץ הציפורים, בלאט נושבת לה
הרוח. שוב שלווה מציפה את ליבה כך מוטלת גופתה. הם
אני והרוח.
בהיכנסה לחדרה מדי יום, ליווה אותה אותו מראה. אותו מראה
שמשקפים חפציה המוטלים כך בערבוביה על רצפת חדרה הבהירה, על
מיטתה עם ברזלי הטורקיז, על שולחנה שנותר עמוס לעייפה ממיני
דברים שמונחים עליו, כאילו יש ביכולתו לשאת את כל חייה בעזרת
שני מוטות עץ קטנים.
|
הזויה את מתהלכת
אל אות הכלון
|
הוא איש החלולת
לעולם אינו אותו דבר
הוא מדלג בפריטה על
מיתרי הרוח
|
תחשקי לעוף עם אוח
בחשיכה את מדדה,
את שהשתרחש במוח
לא נדע, היא מעדה.
|
אך עיניה עמוסות באבק של גרגירים
היא אספה אותם אחד אחד.
לא תראה היא עובר אורח
רועד מקור ומחכה לה.
לא תשמע ציפור אשר את שמו לחשה
|
היא נבלעה לתוך הגלים
לפי בקשתה
ועכשיו הם מתאדמים עם קצב השקיעה
|
כאן בארץ ללא זמן
כל הרהור כבר נעלם לרוח
|
על מרחבי הטל,
גלקסיות אבודות,
גופה מוטל,
נפשה בחלומות.
|
דומייה השתררה
את הנמל עטפה קרה
והדייג אותה ברא
בינות סירות המשוטים.
|
עיניה פעורות
כשה המועד לשחיטה
|
עת הים בגאות
וימיה בשפל,
תחפש היא זהות
סבלותיה הם כפל,
|
וכעת הגחלת
לאטה מתפתלת,
יש ימים היא נופלת,
דועכת, נחבלת.
|
והאופק רחוק
היא יודעת.
אף דמעה לא תמחק
את הדעת.
|
היא הלכה לאיבוד
בין נבכי נפשה
|
על קיר בטון שהוצב על מרחבים של חול.
זיכרון עמום אשר נותר מהאופק הכחול,
בעודי נוסעת, כאן בכביש השכול.
|
הזמן הטומן ראשו בעפר
ומוציא כוכבים בכיפה המצויצת
|
האמת מציאותית היא התמונה המושכת?
את עיניה אשר חשקו עם דמיונות ללכת
|
חלקיקי אהבה נופלים
מצמרות עצים ירוקים
|
כשהיא תשתגע סופית
היא תהיה סוף סוף עצמה,
אבל לא תהיה שלכם
היא תהיה רק שלה.
|
לילה במדבר
את מתהלכת בין צללים
הטרוף מנחה אותך
במסע אל העבר
|
עופי שם לא תדעי מחסור
שם שם המשחק הוא מעוף הציפור
|
עולמך מתנפץ סביבך
מתעגלת אל עצמך
במעגל מושלם אחד
איכה ההתחלה.
|
ונדמה לה ששד
התפזר פה בנתיים
לאבק מכושף של נוף
|
בפסיעות יחפות
של עלמות כנימפות
אל היער ישפוט
בין הטוב והרע
|
נוכחותה סמוייה מן העין
רק ליבה מרטט שם באין משים,
|
נופלת עמוק
והמים בולעים
מתקשה לנשום
מתפוצצת ובפנים
יש שיטפון
|
אל הקשת בשביל זהב אלך,
ציורי היפה
נתלה על התקרה
|
הידע פי אדם
את אשר יבקש הלב
או שמא ישים עצמו
כפרח בר מלבלב.
|
שביל החלב הס מתלהק
סביב פניך הגנוזות.
|
קורות חיי הם סרט נע,
דמויות רקומות במכחול
יהיו לי לחברה.
|
ברחוב האנשים ללא פנים,
רק בשרים חולפים עם השנים.
איש אינו מישיר מבט לעננים,
אין זה יאה ללבבות מעונים.
|
השד הקטן
שהיער נתן
משתולל איתן
בעומק הצרה.
|
הוא נפל בין דמעותיה
והכחיש את כל פשעיה
רק עמד מולה
והגיש עצמו, פנינים.
|
שירי ירח מלא
שמבהיק מבעד לעננה אין קץ
המכסה את העולם.
|
המון גוון וצליל
מלאו את ההולכים בו
כרוח בגופת המת.
היום יעיד, המתים הולכים פה
עובר אורח את גופו יאבד.
|
על מרחבי השקיעה
נפתולי פניך
|
וכעת זה בטוח
שרק עץ התפוח
עוד יוסיף לפרוח
עם מכשף ושדה.
|
זיק שמימי ניעור,
מבעד שמי התכלת.
|
אני הולכת לי ברחוב בעיר הגדולה
בין כל המכוניות וגושי הביטון שנקראים בתים.
מנסה לנשום עמוק , להנות מהאוויר
אך בכל נשימה שלי אני מכניסה עוד אוויר מזוהם, ואני כמעט
נחנקת.
כמה נפלא, כל נשימה כזו מעלה ב 0.1% לחלות באיזו מחלה.
|
איש אשר ישמע פזמון זה יהלך מעתה במדבר מתוך יראת כבוד שכן
השקט הזה שאליו התמסר הינו תפילת ההודיה העמוקה ביותר לכבוד
הבריאה. אדם זה לא יחוש זר במרחביו האינסופיים של המדבר. הוא
יישק להם, הוא ירקוד עמם.
|
זכרוני את אותו המראה הבתולי של האורנים
הנוצצים להם לאור קרני השמש המשנות פניהם בכל עת.
|
זה תקופה ארוכה שהיא נאחזת בקרש כדי לחיות, לא לטבוע בים הטרוף
הזה, כעת גם קרש לאחוז בו אין לה, הכל יבש.
|
אינך אדם יותר, אתה הרוח הפוסעת בין המשעולים. חרש חרש תיבלע
אל תוך עולם צללים.
|
|
|
לאור המצב הקשה,
עלי לעמוד על
דקויות. לא
תימניה בכלל,
למרות שקל לה
יותר לכתוב את
זה, לא קוראים
לה [לת"ב] - מה
זה פה צבא?
זה שמאשר את
הסלוגנים על
קוצו של יוד,
כואב, אבל יש
המשך |
|
