|
בת 25 מת"א. סטודנטית לקולנוע שנה ב' במנשר לאמנות.
בוגרת בית הספר לתסריטאות - עידית שחורי. בלוגרית.
עיתונאית. עושה קצת טלוויזיה. עושה הרבה אינטרנט.
"אוכלת עבור שניים" - ספרון הביכורים שלי, יצא לאור
בקיץ 2009.
בינתיים עולים נוסעים נוספים, אחד מהם גבר משופם עם תיק גדול
מהרגיל, היא מביטה עליו בחשדנות, ואז על התיק הגדול שלו, עם
מעט חשש בעיניים, ואלוהים ישמור, כמה הייתי רוצה להגיד לה שהיא
יכולה להניח ראשה בחיקי ואשמור עליה מכל רע, אגרש את כל השדים
בשבילה.
|
אינטרנטומנית16: יוני, אני חושבת שהגיע הזמן להתקדם לשלב הבא.
יוני הבלונדיני: כן, מעיין?
הכוסון 2001: הם הולכים לעשות סייבר-סקס!
|
מתוך הפח נשמעה זעקת כאב שקטה.
"מישהו שם?" שאל יואב.
"מיאו, חתולה." ענה הפח.
יואב לא ויתר והרים את מכסה הפח שנית. לפני שהספיק להגיד "שרון
אילון ויואב שוורד לנצח" פגעה אלה ברקתו. הוא, כמו קודמו, איבד
את הכרתו.
|
אחותה מצאה את בת-הים הקטנה אחר חיפושים קדחתניים, שם, מעל
המצולות, עם בן התמותה, במהלך מתן-אהבים, שיגול, סיפלוס, קיום
יחסי מין, או בשפת יומיום פשוטה - זיון.
זיון? כן! ועוד עם בן תמותה!
"אחותי, מה את עושה?!" כמעט שאיבדה את יכולתה לצוף מרוב הלם.
|
"אני רוצה גלידה!" צווח בשמחה. ואז אימא אמרה שלא, כי אז הוא
יהיה שמן ומנופח, ועדיף שהיא תוציא 100 שקל על נעליים חדשות
ויהיה לה בן עם רגליים יפות מאשר שהיא תוציא 5.90 על גלידה
פיסטוק ואז יהיה לה ילד בגודל בייגה-שוחט.
|
"שתלך להזדיין האהבה."
"אז בגלל איזה בן זונה אחד את עושה את כל הצרות האלה לאבא?"
"מה אכפת לך?" התעצבנתי.
"לא אכפת לי."
התעצבנתי עוד יותר.
"לך תזדיין, למה לא?"
"יש לך פה מלוכלך."
"אני כבר לא בת 12"
"ואני כבר לא בן 50."
|
והמוסיקה פתחה בעדינות את כפתור הג'ינס שלי. בצורה מושלמת
כל-כך פתחה את הרוכסן והפשיטה אותי ממכנסיי, שולחת יד מהוססת
למפשעתי ומתחילה ללחוץ על נקודות רגישות,
|
"הו, סבתא, למה את מדיפה ריח בושם של גבר?"
-"רציתי להריח את הבושם של סבך ז"ל."
"אבל סבתא, סבא לא מת, הוא גר בחולון."
-"אוה, טוב נו, את יודעת איך זה האלצהיימר."
"אבל סבתא, אין לך גם אלצהיימר."
-"נו, הנה הזדמנות נהדרת לבדוק!"
|
"הוא השתין לי על הספה!!!" הוא צרח, חייכתי לעצמי, זה היה נורא
מצחיק איך שהוא הביט בספה ופער את פיו.
טראח! הוא בעט בי!
"תגיד לי, אתה נורמאלי? מה אתה בועט בחתול?" היא התעצבנה.
|
שררה שתיקה ארוכה בננו, בינתיים היא נגסה בשוקולד.
"יעלה, זה לא בריא, גם סיגריות, גם שוקולד וגם אלכוהול." הטפתי
לה מוסר.
"אוח, איזה ילדה טובה את," אמרה ולגמה מהיין.
שתקנו שוב.
"יעלה, למה את לא אוהבת אותי יותר?" שאלתי.
|
יש לי סימני מתיחה נפשיים
מילוד לא רצוי
וזכרונות מעומעמים
על אהבה שמתה
|
אני רוצה לכרוך אותך באהבה וחום
עד שתהיה רך כחומר גלם,
וללטף אותך עד תקשה צורה
|
הגיע הזמן שלי לרוץ באינסוף,
ואני לא צריכה לרוץ מהר יותר מכולם.
הריצה היא חסרת עת,
אבל היא מתחילה עכשיו
|
אילו ביום שני
היית מתפוצץ,
ביום למחרת הייתי ממהרת לספר -
אלו תמיד סוגרים מוקדם
ואני חושבת שמן המכובד
שאחפוף שיער
לכבוד הלווייתך.
|
אני פושטת את חוויותי לשירה בקיץ החם בעיר
היות קשה לי לחוש אותה תחושה צורבת
בפני, בגבי, ברגליי - בכל כולי,
של החמצה או הפסד או הנני ודי
שוב ושוב.
|
אנשים נוטים לחשוב
כי מלאכים
הם בעצם כצלם האדם
וכשרוצים - פורשים כנפיים
ועפים למרחקים.
הם טועים.
|
ואני לא נגעתי אלא התייגעתי בשקט
ותמיד הגעתי ליעד הדלי
ומעולם לא בעטתי בו,
|
תסמונת העבר הוורוד.
אבל אני כמו פלמינגו,
תמיד עם רגל אחת על הקרקע.
|
היכן שאינני יכולה לראות עכשיו
העולם משתנה ולא יועיל שום דבר,
הכיעור נישא אל על גורד את השחקים,
שוחק את הגרידה החוזרת והנשנית.
|
כשאני חושבת עליך
אני מפתחת סיבולת לב וריאה
כי הלב שלי פועם כל-כך מהר.
|
ולי ירו בלב חמישים אלף פעמים
בבת אחת ואני התבוססתי
ביני ובין עצמי זמן רב מדי
מכדי שאוכל לוותר לך עכשיו.
|
וכשאצלב במיליוני מסמרים חלודים
אזעק אל אלוהיי, אשר שונא אותי
מי אתה בכלל?!
|
המין האנושי מתרגש כל-כך מחוסר הנוחות
וכשאני מזיינת אני מרגישה די בנח,
אז אולי נהייתי יותר מינית מאנושית.
|
ובחורף, כשקר לי
אני אלבש אותך,
אפילו שאני לובשת סוודר,
עדיין קר לי לפעמים,
ואני זקוקה לך,
המעיל שלי.
|
אולי סדק אותי, כי ידע שכך
אף אדם לא ימצא בי יפה ושימושית.
כשמת הפכתי להיות לפריט במכירות פומביות,
בה כל הממעיט במחיר, זוכה.
|
סדקים לא נועדו לאבנים בלבד.
חקקנו זאת כאשר סדקנו
זה את זו ובחזרה
|
ואז הטח על הרצפה (בכעס)
קרצף, קדימה, אחורה, (שחק בי מסירות)
נקה כל פינה, (עד שאהיה מושלמת)
|
עצב אותי כרצונך
מעך אותי
עשה ממני שטוחה
גלגל אותי ככדור
ושחק בי בין אצבעותייך
הטח אותי על השולחן
ומעך אותי שוב
|
אוכל לשבת מול הגליון לעד
והוא יוותר ריק כי בתוכי הכל נסער ונסתר
|
אפשר לאכול אותי,
העור שלי כל-כך לבן
שהוא ראוי להשחתה
|
ירושלים,
הנך ימיני!
אך
האם כבר הספקת
לשכוח גם אותי?
|
איילת
שמעתי מה קרה לגרושתך.
משה לוגם מהמשקה
משה
מגיע לכלבה, לא הייתי צריך להינשא לה מההתחלה.
איילת
למה התחתנת אתה אם ככה?
משה
את כבר ילדה גדולה, את בטח יודעת מה זו אהבה.
איילת
שתלך להזדיין האהבה!
|
Voice Over הילה
אבל אבא שלי בסוף חזר, הכניס את כולנו לחדר האטום שלי וחרבן
בדלי שוב, צפה בטלוויזיה וחייך מתחת למסכה, הוא לא פחד
מהמלחמה, הוא לא פחד מכלום, העיקר לחרבן בשקט.
|
אחרי כן מתחילות הכתוביות, סרט בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו
כסטיב, שרה מישל גלר כג'ניפר, ניב קמפבל בתור השרמוטה של בית
הספר, ואנחנו חושבים, אבל לא בטוחים, שזה ג'רמי לונדון בתור
החנון, אבל זה לא בטוח, זה נורא דומה לו.
|
הרגתי זבובים מיותרים
למעננו,
סליחה - למענך
בלעתי אותם בשקט
כמו צפרדע רעבה
|
נפשי מנופצת לרסיסים
על הרצפה המלוכלכת
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
למה אני לא
מצליח להיות
מאושר כמו
היצירות שלי ?
הבתול הכרוני
ברגע
אינטרוספקטיבי |
|
