|
 193219954
עומדת על ארגז הפוך בקצה הרחוב וצוחקת.
מטורפת אמרו העוברים והשבים בינם לבין עצמם, לא אהבו
אנשים כמוהה אנשים מקוריים. פשוט לא היה להם מקום
בעולם שלהם.
אבל לה לא אכפת היא תמשיך לצחוק ולהסתכל על העולם
במבט ספק משועשע ספק עצוב ואף פעם לא תצליח להבין
למה כולם כל כך שונאים.
ויכאב לה כל כך הרבה אבל היא תמשיך להלחם.
חלומות בהקיץ בתוך בועת הזכוכית שלה.
עיניה עצומות והיא שומעת קולות חרישיים מהעולם.
להתעורר
...........................................................................
זה לא שהיא לא אוהבת היא פשוט לא יודעת מה עושים היא
לא תמיד שמה לב איך היא פוגעת בכם אל תכעסו
היא מרגישה כל כך לבד לפעמים וזקוקה למישהו שיאהב
אותה, מתי הוא יבוא?
...........................................................................
פחד מהעולם מהרגע בו קירות הצמר גפן שהגנו עליה
יתמוססו ויעלמו.
פחד מהיום בו יעלם לה הקסם והיא תשאר לבד, היא לא
מסוגלת להיות לבד.
...........................................................................
בסוף תמיד נשארים לבד מלחמת קיום עם עצמך
היא לא מוכנה.
פחדים
עד היום אני ואדון מוות נפגשים לפעמים לכוס קפה של אחר הצהריים
ומדברים על הכל אבל כדי שתבינו בכלל את המשפט הזה אני אספר לכם
איך הכרתי את חברי אדון מוות.
|
היא יושבת באוטובוס הריק, המצח נצמד לחלון הקפוא והיא בוהה
החוצה.
עוד מעט התלמידים יתחילו לעלות והשקט של טרטור המנוע יוחלף
ברעשי פטפוט וצחוק, ורק המושב לידה ישאר ריק ומיותם.
|
אני רוצה לברוח, העולם הזה רע מידי, קשה מידי, מפחיד מידי.
|
ואולי רק חלקים ממך אהבו אותי באמת, אולי ידעת לחבק אותי רק
בערך ולהסתכל לי בעיניים רק בחצי מבט.
|
איך היינו אז, אני נאחזת בזה בכל כוחי.
לאן הלכנו, איזה אוויר נשמנו, אילו מילים אמרנו.
|
פתאום אני מבינה, אין אודי.
רק עכשיו אני באמת קולטת שאין, רק עכשיו שלוש שנים אחרי.
|
ואני חשבתי שאני מיוחד,שונה שאני לא אגמור כמו כל האחרים בדירת
חדר וחצי מבולגנת ומסריחה ולא העשה שם דבר עם החיים שלי ורק
אמשיך להתלונן כמה החיים בזבל.
|
איש כחול אחד, בודד ועצוב.
איש כחול עם עיניים כחולות ומבט כחול ועמוק שמכאיב
|
הבטתי בתוך עינייך היה חסר שם משהו, היתה חסרה שם תקווה.
|
מה באת לכאן פתאום, איך העזת לחשוב שהיא תוכל לסלוח לך, על מה
שעשית ועל איך שברחת, יש דברים שגם הזמן לא יכול להם.
|
השינה היא כמו מחבוא, מתחת לשמיכה אני לוכדת חלומות, כמו במערת
קסמים.
|
את אפילו כבר לא יפה בעיניי, ופעם הרי היית הכי יפה בעולם...
|
את מנסה לא לחשוב על זה, מנסה להעסיק את עצמך בדברים אחרים
ועדיין זה מנקר לך בראש,
את לבד.
|
הופעת אצלי בחדר עם תיק ענק ועיניים אדומות מרוב בכי ועם
ה"בואי נברח" הזה.
|
שואלת שאלות שאין עליהן תשובה מחפשת דברים שהיא לא תמצא לעולם.
|
פותחת את הדלת המוכרת בהיסוס וכאילו פותחת את התקופה ההיא
שסגרתי ונעלתי מזמן.
רעד קל עובר בתוכי כשאני מגיעה לחדר המיטות, נעמדת בדלת ושבע
מיטות קטנות עדיין עומדות שם בשורה נוקשה, ללא מצעים בכלל.
|
גדלת בתוכי לאיטך, קטנה ולא מודעת, ניזונה מכוחי המשכר וממשיכה
לצמוח.
בהתחלה שקלת כל צעד, שלחת יד מהססת לשם, עין בוחנת לפה, אחר כך
הפכת לפרא, פחדת שאעצור בעדך, שאפסיק להזין אותך ולא ידעת
שאיני מסוגלת.
|
אז את שוכבת שם כל הלילה, בלי להבין בכלל ממי את בורחת ואת גם
בוכה, ודאי שאת בוכה, את תמיד מסתכלת על העולם מבעד למסך של
דמעות.
|
"אני אוהב אותך" לחשתי לה. דממה. "אסור לך." היא השתיקה אותי
"אסור גם לי".
שכבנו בחושך, הידיים ממשיכות לטייל על הבד ולפעמים כאילו בטעות
גולשות אל העור החמים, המזמין, מחפשות משהו, מחפשות קירבה.
|
גם העץ הכי חזק נשבר לפעמים, גם הוא כשיש רוח חזקה נוטה טיפה
הצידה.
|
היא אהבה דובים אולי זה נשמע קצת מוזר להתחלה של סיפור אבל אי
אפשר לא לציין את העובדה שהיא אהבה דובים.
|
עושה את אותם דברים, מה שצריך וגם מה שלא, כמו מכונה, עיניים
חלולות וריק עצום שהולך ונפער.
ריקנות שוחקת של שגרה וחוסר במחשבה, אטימות שגובלת בטירוף.
|
שאלתי את הנהג לאן אנחנו נוסעים והוא רק צחק צחוק קצר וחורק.
יותר לא רציתי לדבר עם הנהג כי הוא קצת הפחיד אותי ופשוט שתקתי
ובהיתי בנוף שבינתיים התחלף וכבר לא היה מוכר, הנוף היה בצבע
אדמדם, וריח מוזר שלא יכולתי להחליט אם הוא נעים או לא ריחף
באוויר
|
בוקר אחד קמתי וגיליתי להפתעתי שאיבדתי את החיים שלי.
בהתחלה שפשפתי את עייני טוב טוב כי הייתי בטוח שאני חולם אבל
אחרי ששפשפתי אותם טוב טוב וגם צבטתי את עצמי כמה פעמים גיליתי
שאני בכלל לא חולם והחיים שלי באמת הלכו לאיבוד,
|
רגע אחד מקללת את החיים שלי אומרת כמה הם חרא וכמה הם נוראיים
ורגע אחרי זה אני שוב מאושרת צוחקת בקולי קולות ומספרת לכולם
עד כמה העולם מקסים
|
הם זחלו עלי לוחשים אלי סודות שאסור לגלות
|
ואז הוא בכה, דמעות כסף קטנות ויפות ירדו לאט לאט מעיניו
האפורות.
המלאך שלי בכה
|
זמן חולף, העיניים אדומות מחוסר שינה ושפתיים לוחשות לתוך
האוזן מילים עצובות.
חלון זכוכית שמתמלא בטיפות של גשם, נפתח בשאגה והטיפות נכנסות
פנימה.
רגליים יחפות נוגעות ברצפה קפואה ורעד קל עובר בגוף חם.
אצבעות קפואות נוגעות בלחי רטובה עושות זרמים צורבים של כ
|
היו לי שמים להביט בהם לפני שגם אותם לקחתם.
נותרתי עומדת שם במקום בו לא רואים, בין צל לצל, שם ופה, נאבקת
בחוטים שהסתבכו אי שם.
השקט שוב משטה בי, מראה את גדולתו אלי, משקר במלוא הדרו
המלוכלך.
|
עד היום היא יושבת בבית האבן הקטן מחכה לשמוע את הצעקה שלו, של
האיש שצעק וקולו מעולם לא נשמע.
|
ואת יפה וצחוקך יפה ונוראית
|
היא שוכבת במיטה ונושכת את השפתיים.
הוא יושב על השטיח זורק את הכדור לקיר ותופס חזרה, הוא מצטער
על כל רגע, הוא רוצה לחבק אותה עכשיו, להגיד לה שהוא תמיד שם,
והוא לא יברח.
|
חשבת שאוהבים היה נדמה לך שיש לך איזשהו קסם את יודעת שזה לא
נכון עטפת עצמך בצמר גפן בבועה של חלומות של הזיות קלות דעת.
את ידעת שזה שקר, משקרת לעצמך בלי הפסקה וכל פעם שוב נופלת
ומתנפצת לערמה גדולה של שברים ודמעות.
|
לטופי יש חתול אפור, גור קטן וחמוד, תמיד אחרי שאבא קורא לה
לישון איתו בלילה היא הולכת אליו ומלטפת אותו ולא נרדמת.
טופי רוצה לבכות אבל טופי יודעת שאם היא תבכה אבא ישמע, טופי
שותקת, היא רגילה לשתוק.
טופי מכסה את ראשה בשמיכה ורוצה לישון, טופי לא מצליחה להרד
|
אני פה בחוץ על הגג נותנת לטיפות לחדור לעיני לנזול בין שפתי
להרטיב את גופי את בגדי נותנת למים לחדור אל תוכי אל הלב אל
המחשבות ולשטוף.
|
היום זה יום הולדתה התשע, אבל חוץ ממנה אף אחד לא ידע על זה.
|
ילדה קטנה שמנסה לשחק באהבה.
|
אז הוא הביא לה את הכלב, זה היה גור חמוד כזה עם מבט קצת עצוב
בעיניים, היא לא אהבה כלבים במיוחד אבל מצד שני גם אותו היא לא
אהבה במיוחד והיא עדיין איתו אז היא לקחה את הכלב ואמרה תודה.
היא לא הצליחה למצוא לו שם אז בסוף היא קראה לו כלב.
|
אתמול השמש טבעה בים.
אתם בטח חושבים שאני מתכוונת לצורה מליצית ויפה להגיד שהיא
שקעה, אבל לא, הדרך המליצית מעולם לא הייתה חביבה עלי.
|
מרגישה לא שייכת. מין תחושה מעיקה כזאת בצד הכי רחוק של הלב,
תחושה שמגיעה לעיניים ועושה חשק לבכות.
תלושה מהמציאות, לא שייכת לאף אחד, לשום מקום, לבד, כל כך לבד.
|
יש ריח כזה של לילה,
ריח של הקור שמתחפר לי מתחת לעצמות.
|
היה לה חיוך כזה שהיית חייב לחייך גם ועיניים ענקיות ואת הצחוק
הכי מקסים שאי פעם שמעתי והיו לה המון סיפורים מדהימים וכשהיא
סיפרה אותם העיניים שלה היו נוצצות נוצצות ואני ידעתי שזה בגלל
שהיא מאושרת.
|
אני הולכת על המדרכה הסדוקה, משתדלת נורא לא לדרוך על הסדקים,
גם אני לא אוהבת שדורכים על שלי, זה מכאיב.
|
בכל יום כשהשמש מתחילה לשקוע אני נזכרת בך.
השמש נעלמת והשמים כמו מדממים לזכרך.
אני יושבת במרפסת, הרוח שרה לי שירים עצובים והשמים מתכהים
לאט, מציירים לי את תמונתך ואת כל כך יפה בה, עיניך צוהלות.
|
ילדה בודדה שמסתתרת מאחורי אשליות שהיא לא.
|
היא היתה נדירה, אותו סוג נדיר של אנשים שלא מפחדים לפחד,
והפחד הזה עושה אותם לכל כך חזקים.
|
כשהגעתי לצעקניה של ברוך היה תור ארוך של אנשים, כבר לא יכולתי
לחכות לתור שלי הייתי חייב את המנה שלי הרגשתי שאני עומד
להתמוטט, כל התור היה מלא באנשים כמוני שהיו צריכים את מנת
הצעקות שלהם,
|
עומדת שם, קשורה לעמוד עץ רחב.
עיניים רבות משוטטות על גופי, חומדות, מתנחמות, דוקרות.
|
מסתתרת מתחת למסכה צבעונית של אושר מנסה להסתיר את ים הכאב
והדמעות שבתוכה.
שמה סכר גדול שלא יוכלו לראות מה קורה לה.
משחקת אותה שמחה ואנשים לא רואים מה קורה לה בפנים איך היא
מתפוררת.
איך לאט לאט עוד שכבות שחורות מכסות על הלב שלה וממיסות ממנו
את כל השמחה ש
|
פחדתי ממך כמו שאת פחדת ממני ועדיין המשכנו במשחק שלנו משחק
ללא סוף ללא התחלה.
בלעדייך לא הייתי מי שאני אני לבד ואיתך בקו מקביל ומרוחק שלא
ייפגש לעולם.
אני ואת, המציאות כל כך רחוקות ואת ניסית להתקרב, לקרב ואני
מתרחקת יותר, נמאס לי.
|
אסף היה הראשון שהפנה את גבו לשביל ולפרדס והחל ללכת חזרה
ואנחנו עוד מצמצנו לרגע בעיניים, כאילו כדי לשמור את המראה
במוח, שלא נשכח שום עלה שהתנדנד ברוח, והלכנו אחריו בצעדים
ארוכים ואיטיים.
|
"ספרי לי סיפור"
"לספר לך סיפור?"
"כן, סיפור עלי ועלייך.
סיפור שהוא רק של שתינו וששתינו שייכות אליו כמו שאף פעם לא
היינו שייכות לשום דבר אחר"
|
כל הלילה את ישבת על חלוני וניגנת מנגינות עצובות על מיתרי
ליבך
|
פעם הצעתי לו שאני אביא מסור ואשחרר אותו, אז הוא הסביר לי
שהוא בכלל לא רוצה להשתחרר זה היה העונש שלו לשבת שם לנצח
|
ישבנו שנינו על הספה הכחולה והבטנו זה על זו, עדיין מתרגשים
ממה שכרגע קרה, הקשבתי לנשימות המהירות שלך וכמעט ויכולתי
להרגיש את הלב שלך פועם בקצב מטורף.
שלחת את ידך ושמת אותה על ידי וליטפת אותי בקצב מרגיע, אחרי
ששנינו נרגענו ממה שקרה, אתה קמת והלכת למטבחון.
|
היא נחתה אצלי ביד.
פיה קטנה ויפה, עם חיוך.
|
אני יושבת על הקבר הטרי, הגשם יורד, אני לא בוכה, האיפור השחור
נמרח בגשם ונוזל על פני ושיערי הרטוב משתולל ברוח הסוערת.
בידי אני מחזיקה פרח לבן, אני אוחזת בו חזק, לא רוצה לעזוב
אותו.
|
מבעד לערפל שבעינייך אני עוד יכולה לראות את האדם שבך, אותו
אדם שנעלם מאחורי הבלבול והשכחה.
|
לומדת להכיר את פחדייך דרך צבעים בהירים.
|
יום אחד אני אעבוד ליד
אותו שדה פרחים נשכח
ואראה אותך יושבת
|
כמה רעש, הלוואי שיכולתי לא לשמוע את הריבים שלהם, הם בטח
חושבים שאני ישנה ושאני לא יודעת על כל הריבים שלהם.
|
ידי מלטפות את גופי הערום מנסה למצוא את הנקודה בה הן כבר לא
שלי.
מתמכרת לעצמי, לליטופים שלי.
|
הם אומרים שלא שונאים אותי, להפך הם אמרו שאוהבים אותי, שאני
בן אדם נחמד.
|
כשהייתה ילדה, סיפרה לה סבתא שהירח תמיד ישמור עליה.
אז למה עכשיו, כשהם רוכנים מעליה וקושרים אותה, הוא רק מחייך
גבוה בשמיים?
|
תשאל אותי אם אני אוהבת אותך. היא אמרה לי בשקט כשהיא משחקת
באוזניה של הכלבה החומה שלי.
חייכתי אליה, השאלה נראתה לי קצת מוזרה, אבל אחרי עשר שנים של
הכרות איתה ידעתי שהיא בן אדם שפשוט הולכים איתו ועושים מה
שהוא אומר אז שאלתי.
|
אל מול חולשתך שתקתי, ידייך מוכתמות בדמי
נשארתי כולי רועדת אחרי שנישקת אותי
עינייך בתוך עיניי, חוצבות מילים בדממה
מרגישה איך ידך סוחטת ממני את הנשימה
לוחשת אלייך מקווה שתשמע בלבך
אך אטמת אותו בפניי, סגרת את עצמך
|
הלוואי שהיית
כמו
פעמון זכוכית
|
חשבתי לרגע
שאני הולכת
לאיבוד
בתוך עצמי.
|
המקום בו אהיה בלעדיך הוא מקום הבדידות
הרגע בו תאמרי שלום הוא הרגע בו אבחר למות
בשניה שתיעלמי בערפל אעלם גם אני לתמיד
והרי איך אוכל לדמיין בלעדייך את סודות העתיד
|
משהו בי התפספס
וזה כל כך ברור עכשיו
על הרקע הלבן הזה
|
עיניי עדיין מחפשות את עינייך
עדיין מחפשות שם ניצוץ ישן.
|
בני אדם מפוסלים בקרח השקוף
בני אדם שפעם הכרתי.
כל אחד מפסלי הקרח מזכיר לי
זכרונות כואבים שצורבים בעורי
|
צעקה ללא מילים
אין שקט אין צלילים
סתם בכי ושתיקה
דמעה קטנה ומתוקה
|
לרגע אחד מאושר
אחזתי בפיסת שמיים
הצלחתי לא לחשוב על מחר
|
הכל מחליק לי בין האצבעות, לא כאן ולא כאן, רוצה הכל ומקבלת
כלום...
|
כי זה עדיין ובכל זאת ולמרות הכל.
|
אולי גם היום תחבקי אותי מול השמש השוקעת
|
אי אפשר להפסיק להסתכל עליך, אפילו אם ממש רוצים.
|
תמיד כשאנחנו מדברים בטלפון אני מצמידה אותו חזק חזק לאוזן כדי
לא לפספס אף מילה ואף נשימה ואף אנחה עייפה, ואחרי שאתה מנתק
הטלפון נשאר שם ואני מקשיבה לצליל הארוך והצורם שאתה משאיר לי.
|
לא היה יותר כלום, רק דממה אין סופית חלל ריק ואני,רק אני
הייתי בתוך כל הכלום הזה.
רציתי לבכות אבל בגלל שלא היה כלום גם דמעות לא היו, גם לא
פחדתי כי לא היה פחד.
אפילו עצב לא היה בי, כי כלום לא היה יותר.
|
ובסוף הם רק
כמעט מתים
כי אף אחד לא
זוכר.
|
אולי אם הייתי יודעת איך לדבר אליך היית מבינה, אבל נדמה שכל
מה שאני יודעת זה להגיד את הדבר הלא נכון.
|
את מועכת עוד בדל למאפרה ומביטה בי ביאוש, את על הספה הקטנה
ואני על הגדולה, השולחן הקטן בינינו, מרחק של אלפי קילומטרים.
בסך הכל מרחק נגיעה, יד אחת אל הלחי, על הכתף, זה כבר לא יקרה,
לא הפעם.
|
בסוף כל יום אין אני אלא אני במסווה של משהו אחר.
מתפתחת לאט מבין הסדינים שהם מחבוא ליצריי האבודים, שהולכים
וגדלים ומתפוצצים.
בתוך כל מישהו מצאתי לעצמי נחמה, מקום קטן ונסתר, שניתן לברוח
אליו בעת זו או אחרת כפורקן למחשבות מפחידות.
|
אני עדיין חושבת עלייך לפעמים
|
לפעמים את שותקת קצת יותר מידי והעיניים שלך מחפשות תשובות.
השתיקה שלך תהום ועינייך כבויות ועייפות.
הנשימות השקטות שלך חותכות את השקט של הלילה ורוח נושבת בוילון
הלבן.
|
יש אנשים שהם כמו בית. מוכרים ואהובים.
אתה יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא ואיך יראה כל חדר בשעת אחר
הצהריים או כשהשמש רק תזרח, ואיזה פינות מתלכלכות הכי מהר.
|
כשאעמוד מולך, כולי כואבת בתוך עצמי ומוכנה אליך אתה תשלח ידך
אלי ועינייך הכחולות יחוררו בי חורים ואתה תדע הכל ואני אדע
אותך שוב.
|
נעלמת אל תוך נבכי הנפש, מסתתרת בפנים, בתוך הבועה שלי, הכלא
שלי.
אוטמת את הצרות בכספת קטנה ששולחת ברקים אל תוך הלב, מתעלמת.
מים שקטים מטפטפים פנימה, מים שקטים חודרים עמוק, ככה אומרים.
מסתתרת מאחורי אחרים ואני בעצמי לבד.
|
אפילו את הצלקות הזמן מחק, כמו שהגלים מחקו את ציורי הנצח שלנו
על החול.
|
כי איך אפשר להכיר הרגשה של חוסר בהרגשה, של משהו שאף פעם לא
שם.
למה אני לא מסוגלת לאהוב?
|
היא ממשיכה ללכת. אביריה, ששריונותיהם כבר מזמן אינם מבריקים,
ממשיכים ליפול בבוץ, והיא ידעה שכך יהיה, שהיא תצעד לבדה אל
תוך התופת, עיניה לבדן יקרעו בזוועות, והיא לבדה לא תבכה ולא
תרעד ולא תזעק לשמים.
|
את אפילו כבר לא חולמת, חלומות זה לאנשים שקיימים.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
האהבה היא כמו
פסל זכוכית, יפה
מאוד אבל גם
שביר מאוד....
לא יודעת מה קרה
לי, זה נראה
כאילו רק זרקו
אותי? |
|
