|
איזה חדר מבולגן !
הכל באי סדר !
התקופות היפות שאמא הייתה מסדרת אחרי
שהכל נעשה לי... איפה?!
|
הכל קר.
קרירות ממתכת.
שקט.
|
תמיד היה קשה לי להתבטא
הם עושים את זה יותר טוב בשבילי (לרגעים אלו):
|
מעניין מה היית עושה אם היית יודע שבא לי להכאיב לי כי אני
יודעת כמה זה יכאיב לך.
מעניין אם משהו היה משתנה אם היית יודע שאחרי כל מה שעברנו וכל
הקשיים שהצלחנו לעמוד בהם ולהמשיך - הפעם אני לא מצליחה
להתנער
|
לפעמים אני מרגישה שהבריחה שלי אל הנייר היא סתם בריחה
מהמציאות, בריחה מהצורך להתמודד.
|
כולם הולכים באותו קצב ,
באותה צורה,
לובשים את אותו הצבע.
|
כואב.
בא לי שקט. להתפוצץ מפה וזהו.
וכמה שאתה אומר וטוען שאתה אוהב אותי?
הכל נעלם בנק' הזו והופך לתהייה,
לא למשהו שבעבר היה טמוע ומוטבע בי.
|
לפעמים אני חושבת שזה הכל בגללי.
שאני צריכה לומר שאני מצטערת ,
שאני היא זו שהרסה הכל.
|
ישבתי על יד המיטה שלך בבית החולים
מחכה שתחזור.
לא נתתי לאף אחד שיתקרב.
רק אני שם. אני ואתה.
|
הכל כל כך שליו פה
כל כך לא נתפס.
צריך רק דקה אחת ואז כל הרע נשכח.
|
ונכון שאני אתגבר?
תגיד לי, תגיד שאני אתגבר.
בבקשה שאני אתגבר.
|
הלב שלי זה כמו זכוכית וכל מהלומה שנכנסה בו בזמן האחרון סדקה
אותו יותר ויותר.
|
איך אתה לא רואה מה שהעיניים שלי אומרות,
איך אתה לא רואה מה שאני מנסה להעלים את מה שאני מנסה להכחיש
את מה שהולך אצלי עמוק בפנים.
|
זה לא ממש מוגדר. אני בעצמי לא מצליחה להבין את זה, וכמה
שאנחנו משחקים משחק מטופש, או, יותר נכון, אני משחקת, אומרת
לעצמי" "דייי! זה נגמר! אני לא חושבת עליו יותר"...
שוב מגיעים הזמנים האלו, הזמנים שמרגישים לבד וצריכים מישהו...
|
המציאות היא דבר שקשה להתמודד איתו.
כל אחד מנסה לברוח באיזשהו אופן מהמציאות שלו.
|
עוד יום עובר, עוד יום בלבוש הירוק והנמאס הזה.
הכל הופך לשגרה מעצבנת.
אני יודעת מתי היום מתחיל, מתי הוא הולך להיגמר, מה יהיה
באמצע...
|
איך זה יכול להיות שמאחורי כל השמחה הזו יש כל כך הרבה כאב?
כל כך הרבה פחד?
|
לקחת לי את השמחת חיים אתה יודע?
פעם היו אומרים עליי שכל חדר שאני נכנסת - נהיה מואר.
שיש בי אור/קסם שכל אחד רוצה להתקרב אליו.
פעם.
|
|
|
רגע,
ערס-פואטיקה זו
שירה של ערסים?
שמואל
איציקוביץ'. |
|
