|
אני זוכרת את הרגע הזה שפתאום קלטתי, ממולי צועד ילד צעיר אולי
בן 10... הרוח הפסיקה לנשוב קלות, את המוסיקה כבר לא שמעתי רק
את הצרחות של החברות שלי שהיו בפאניקה איומה.
|
אחרי שדיברנו ועשינו חיים, כששכבנו על החול החמים שאלתי אותה:
"שיר, את חושבת שאנחנו מתאימים?" היא עשתה פרצוף מוזר, ניסתה
להיות חמודה ושובבה. "אני חושבת שאף אחד לא מתאים לאף אחד. אני
חושבת שמה שקורה בין השניים הוא מידת ההתאמה." היא אמרה. "אבל
רון ומיכל ממש מ
|
"אז החל החדר להסתובב סביבי במהירות, ראיתי רק ענני צבע ואז
נפלתי לקרקע..."
|
השמש תזרח גם מחר, בן.
השמש תאיר הפנים.
היא תזרח ותאהב את כולנו,
כי כולנו, כולנו שווים.
|
אמא לוחשת: זו לא השיטה.
אבל אני ממשיכה לבכות,
כואבת, אין בי תקוות.
האהוב שלי לא יחזור,
הגלגל לא ישוב לאחור.
|
אלוהים לא מבדיל בצבע,
אלוהים לא מבדיל בין גבהים.
אלוהים מאחד את כולנו,
כי כולנו, שלו ילדים.
|
העולם הזה שלנו,
היצר הרע.
הולך לפעמים, אך בדרך כלל בא.
תאונות, כל יום בכל עבר.
אנשים בוכים ליד הקבר.
|
"לברוח מכאן, זה מה שאני רוצה.
נסה אותי קפיצה אחר קפיצה."
|
מפחדת לפגוש בכאב.
תוהה אם אותי הוא עדיין אוהב.
ההוא שעלה לשמיים.
|
למה צופה אלוהים
בלי לעשות שום דבר?
כשעתיד של אחד כאן נגמר.
|
הלב שלי הוא שריר, אך גם מעבר.
הוא יכול להיות כלי אבל גם שבר.
הכל פה תלוי רק בי,
אם אראה ורוד, שחור או צבעוני.
|
ספרי לי עוד,
על ימי הזוהר
איך נשב כאן כולם,
נחייך לעולם.
|
|
|
אני לוזר?
יעקב פופק נתלה
באילנות גבוהים |
|
