|
האור של פנס הרחוב לבן וקר. האור פוגע בטיפות הגשם והופך אותן
למסך של חוטים בצבע כסף. אני עומד מחוץ למעגל האור שעושה הפנס,
ומסתכל בחלונות של הבית של משפחת שיפמן.
|
אני מאוד אנושית. אני כמהה למגע, לליטוף, לחיבוק לא-ילדי.
לפעמים נדמה לי שהגוף שלי הוא קליפה שבתוכה ריק, ואקום. לפעמים
נדמה לי שבכל רגע הקליפה הזו תקרוס פנימה, יבשה ומתפוררת כמו
גלד של פצע.
|
המטופל האחרון לפני ההפסקה נכנס כשאני יוצאת לברר משהו עם
המזכירה. הוא כבר יושב כשאני נכנסת. משהו בו עוכר את שלוותי.
הוא צעיר ממני. מבטו חודר, חודר מדי, אני מרגישה שהוא מפשיט
אותי בעיניו, האפורות כברזל, לא מבגדיי אלא משכבות ההגנה שאני
עוטה על עצמי.
|
|
|
אם היה לי כפתור
שכשלוחצים עליו
הוא היה מעלה
סלוגנים לבמה,
יא אללה מה
שהייתי עושה...
קומיצה מוכיח
שסוף מעשה
במחשבה תחילה. |
|
