[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 53213716 53213716
It is, as if an author were to make a slip of the
pen,and as if this clerical error became conscious
of being such. Perhaps this was no error but in a
far higher sense was an essential part of the
whole exposition. It is, then, as if this clerical
error were to revolt against the author, out of
hatred for him, were to forbid him to correct it,
and were to say, "No, I will not be erased, I will
stand as a witness against thee, that thou art a
very poor writer."




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
התבגרות
גמלים צעירים הם עם כל-כך חביב, שהחיוך הדבילי שמרוח להם על
הפנים לא נראה כמו משהו שעלול להוות בעתיד בעיה. קל לטעות בהם
ולחשוב שבגלל החיוך הכל אצלהם תמיד בסדר.

חלק היו מסרבים בנימוס, מבטיחים אולי בפעם אחרת ולא חוזרים
יותר. אחרי הכל, אפשר היה לראות הכל דרך הזכוכית, והנסיכה לא
הסתירה דבר. עם הזמן היא פשוט הבינה שיש חדרים שעדיף לא לחשוף
בהתחלה, הרצון לראות עוד הוא שהיה מושך אותם לחזור.

יום אחד, כאשר הקיצה משנתה, וערפל הבוקר עדיין לא התפזר, היא
הרגישה שאביר של אמת נמצא בקרבת הארמון.
מרגישים, היא אומרת, ואכן, מעט התחמם.

אהבה נכזבת
העקרונות הזהירים של צייד ברבורים אינם כתובים בשום מקום. אין
דרך אחת לצוד ברבור, וכל דרך היא תמונת ראי של הצייד עצמו.
אולם ישנם מספר דברים שכל צייד ברבורים מנוסה יודע.

אהבה נכזבת
"כל היחידים דומים" זהו השלט המתנוסס מעל בית החרושת לאבירים.
כיוון שכך, קיים בבית החרושת פס ייצור, פשוט ההפצה היא
בבודדים: כל יום באותה שעה אוסף את האביר סוס עייף, שצבעו הלבן
אינו כשהיה, ונושא אותו בדרך קסומה, מסתורית וקשה עד לתחנת
אוטובוס.

אהבה נכזבת
לא ברור מה משך את הציפור לבקר כל פעם את ההיפופוטם באגם. רב
הזמן הוא היה מתחת למים, ולמעשה הם כמעט ולא הכירו בכלל. אבל
היא פשוט המשיכה לבוא אליו בתקווה שיום אחד הוא יצוף מעל המים.
לא היה אכפת לה להסתפק רק בגב.

בהתחלה גידול נסיכות אפילו לא היה גידול חוקי, אך תמיד הייתה
דרישה לנסיכות בשוק אז אנשים לקחו את הסיכון. את הזרעים ניתן
היה להשיג בשוק השחור במחיר מופרז ואז היה צריך לגדל אותן
בסתר, בחממות

כל מה שהקנגורו הזה באמת רצה, היה לרדת מדרגה אחת למטה. אך
כל פעם שהיה מנסה לעשות את הצעד הקטן הזה, הייתה יוצאת לו
קפיצה נורא גדולה, ומבלי שהרגיש כבר היה בתחתית גרם המדרגות.
אז היה עליו לעשות את כל הדרך חזרה לנקודת ההתחלה, שם למעלה.

היא ידעה שזה לא ראוי לנסיכות, אבל לנסיכה הזו היה מנהג של
לעשות סטרפטיז.

היא הייתה בוחרת אנשים שלא ממש הכירה, באה אליהם, מתדפקת בפתח
חדרם, מחכה שיפתחו לה את הדלת.

השכבה התחתונה, הבסיס, הייתה מורכבת מחומרים פשוטים למדיי בצבע
אחיד, כמו בכל עוגה טיפוסית, שמה לעשות, אי אפשר בלעדיהם. אם
היית לוקח ביס רק מהשכבה התחתונה היית מרגיש היטב את החמאה
והכל היה מתפורר לך בפה.

אומרים שיש נוצות מסוימות שבלעדיהן ציפור לא יכולה לעוף. ושאצל
כל ציפור מדובר בנוצות אחרות, כך שצריך להכיר אותן היטב כדי
לדעת איזה נוצה בדיוק צריך למרוט, ובאיזה זווית יהיה הכי נכון
לעשות זאת.

קורה שאחת לכמה, אם מחפשים היטב, פוגשים בת יענה נחמדה נורא.
אני טורחת לציין זאת, כיוון שאין הרבה בנות יענה נחמדות נורא,
רובן הן כאלה שבדרך כלל לא אכפת להן.

רגע לפני שאבירים מפסיקים להיות אבירים וחוזרים לחיקם של בני
האדם (דבר שקורה לכל אביר במוקדם או במאוחר) הם משילים מעליהם
את השיריון שליווה אותם בנאמנות לאורך כל הזמן הזה ותולים אותו
על מקל אופקי, צמוד לקיר, במקום קרוב אליהם


לרשימת יצירות התסריט החדשות
It looks like she is reading, but every few minutes she
glimpse at (cut to) the window, at the people who are
passing by. She gets caught again, someone looks back at her
as he is walking along the cafe's windows.

התחנה היא למעשה ספסל בודד, לצידו ניצב שלט המעיד על תחנת
אוטובוס. על הספסל יושבת גוני, נערה צעירה, מחכה. היא אוחזת
מחברת שחורה פתוחה ומשרבטת בעיפרון - לא ניתן לראות מה. לידה
מונח תיק טיולים קטן. מידי פעם גוני מביטה סביבה, לעבר מורד
הכביש.




במותם החיו לנו
את הצווים


תרומה לבמה





יוצר מס' 282. בבמה מאז 26/9/99 6:19

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למיכל כהן
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה