|
אחרי הרבה זמן, לומדת להיות שמחה.
באישוניו המסומאים משתקפים קווי דמותה השחורה: גופה המעורטל
מולו, שערה הפרוע, הנקודות השחורות שעל חולצתה. מבטו מעורפל
והן רוקדות מול עיניו. בשניות ספורות הן מתרוקנות ממנה ועטות
על גופו.
|
הרי שום דבר לא חשוב יותר. אין משהו אחר לעשות, לא? לא רוצה
לחשוב על זה. לא רוצה לחשוב בכלל. רק לשבת ולשחק את המשחק שלי,
ולהתאים קלפים שחורים על אדומים.
|
כשדור נפרד ממני, הרגשתי איך זה חותך לי עמוק בתוך הנשמה.
השתיקות שלו, הצורה שבה הוא זז בכסא, המילים שהוא ברר לעצמו
באיטיות מחושבת כזו, העיניים שלו שהתרוצצו על הקיר, בורחות
מהמבט שלי. הכל שרט אותי מבפנים כמו חיה פצועה...
|
לפני הצלילה אני עוד מעלה בזכרוני רגע
על נעיצת עיניים בנפשו של אדם שטבע.
|
מהי השירה? ייאוש מהעולם שבורחים למילים?
כשהפה מאס בנכונות תחבירית, פליטה של מחשבות
שלא אמרת לאף אחד?
|
הלבנים לא מובילות לשום מקום.
|
בלילות מתאספים כל הכוכבים
אחרי שברחו מהערים הגדולות ושמיהן העשנים
נסים אל מקום שהשמועות אומרות שהעתיד לא הגיע אליו
ואף לא ההווה.
|
באין אף אחד שישיר לך, הייתי רוצה
|
אין דרך טובה מזו
להתרגל למציאות שטופחת על עיני.
|
בין עצים מתים ואופל שטני נמצא אני,
היער הקודר והאימתני כה קטלני
אחרי שובל עשן דקיק וססגוני נמשך אני,
בשביל העמום והאדמוני הכה חינני
|
הפחד להשאיר את העיניים סגורות.
|
קוביות שוקולד מתקתקות
נמסות בפי
|
ושוב המבול שוטף את התעלה
כוחותינו נשפכים כמו דם
ופו הדוב אונס את בת הים הקטנה
שיר ארס לתמימות שנשכחת
|
ואתה כמו פנים יפות
שרואים בטיול על שפת הים -
מקסים, אבל על מישהי אחרת.
|
וביום השמיני קם בבוקר
וברא את המדבר, שיבוז לכולם.
|
כמו היום הראשון בשנת לימודים חדשה
|
אל הארכיון האישי (16 יצירות מאורכבות)
|
|
כשנכנסתי גיליתי
שיש איש מת תלוי
לי ממאוורר
התקרה.
שוב.
האם אני צריכה
לחשוד במשהו?
כצית קטשינסקי
בהרהור תמה. |
|
