[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מיכל אלמוג
החיים יפים...
ואני אוהבת אותם...

רק שיש תקופות שצריך לעבור...
ואני אעבור אותן...

אז לפעמים אני כותבת... וחבל שאני לא יודעת לכתוב למגירה...
כי השירים שלי נשמעים קשים... כי החיים לא קלים... (אבל פשוטים
הם כן)...


יום טוב:-)

ICQ 245646126 245646126  The cold whisper of the death

אל היצירות בבמה האהובות על מיכל אלמוגאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי מיכל אלמוגאל היוצרים המעריכים את מיכל אלמוג
תודה לכולם...

לכל מי שסובל אותי ברגעים לא הכי טובים...
ותודה לכל מי שלא הלך...
ותודה לכל מי שתומך...

אני מנסה לא לחשוב על אילו שהלכו...

אנשים!
תחיו את החיים! הם יכולים להיות יפים אם מסתכלים
עליהם נכון!
ואולי השירים שלי מראים אחרת... אבל זה כי לא הכל
פשוט כל כך...


יום טוב:-)




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מלאכים אלוהים והשטן
הרגשתי שבתוך אוקיינוס של זיוף שמרכיב את העולם מצאתי לי נחל
של אמת... של מציאות אחרת - נחל שבו אני לא צריך ללבוש מסכה
בשביל להיות חלק מהקבוצה

שוב אותה הדמות שנשקפת מחלון בית היתומים - הוא מפחיד אותי.
אני חולמת עליו ועל עיניו שבוקעות מחוריהן אליי, אל חלומי.
כבר שבוע לא יצאתי מחדרי, אולי היא קוראת לי, צריכה אותי.

כשקמתי ראיתי אותה ניצבת שם. "מה אתה עושה כאן? מה עשית
יצחק?", לאט לאט הבנתי את מה שקרה, אמרתי לה: "ידעתי שרבקה
תסתדר עם הנזירה הנדיבה עד סוף המלחמה ולא יחסר לה מאומה,
ידעתי שאני לא אוכל לחיות אם לא אראה אותך שוב, אימא!", אימא
חזרה ואמרה: "מה עשית יצחק בני

אחרי חצי שעה הוא התנצל ואמר שהוא לא התכוון, שהוא פשוט לא
הצליח לשלוט בכעס שלו והוא גדל בסביבה אלימה ועוד כמה תירוצים.
סלחתי לו, הרי מה זה משנה.

"אם עוד פעם אחת תתקרבי למרתף או תלשיני עלינו רק תזכרי שאת
מפלילה את האיש שהציל את חייך". רצתי וחשבתי לעצמי "עכשיו מה
לעשות?"

פחדתי מהרגע הזה. כבר שבוע תמים אני חושבת על הדרך בה אספר לו
את הבשורה, לא יודעת למה חיכיתי. חשבתי שישנה אפשרות ולו הכי
קטנה שהוא יתכחש לילד.

הוא היה אדם פשוט.
אדם ממוצע, שומר בניין בן שלושים ושש. היו לו שני בנים, האחד
עומרי והשני עופר. הוא אהב אותם. הם היו כל חיו, בנוסף לאשתו
ליאת כמובן.

"חלום,
זה מה שהיית,
איך נטשת אותי
בנשימתך האחרונה
כמה חלמתי
עלייך ועליי
ועכשו כלום,
סוף,
זה נגמר".

מכתב או לא, זה לא משנה- זה נגמר.
עברנו את מה שעברנו, עכשו נותר רק חור שחור שלעולם לא יתמלא,
רק חור, חור עמוק שלא יגליד לעולם, חור נצחי, מושלם.

למחרת בבוקר הלכתי לקבר של דנה. ההתאבדות שלה הייתה אחת המכות
היותר קשות שלי - כמו למשל מות הוריי. זה היה נראה כאילו הכל
קורה בבת-אחת, כאילו ה' מנסה לבחון אותי, כאילו הוא רוצה לדעת
מה אני אעשה ואני מוכיחה לו שאני לא מסוגלת.

הסיפור מספר על אשה שחייה נהרסו כתוצאה מהתעללות מינית בילדותה
על ידי אביה. כל הקטע הנוראי הוא שאמה ידעה על זה ולא עשתה
כלום - עכשו בגיל 37 היא שוקלת 159 ק"ג, לא יוצאת מהבית ולא
חיה. היא ועוד הרבה.

עברו חודשים תמימים והמשכתי לחקור למרות שחשבתי שחבל לחקור אחר
משהו שאולי לא קיים, אך בכל מקרה לא התייאשתי, הרי אני יודעת
שאין מושלם, הרי מושלם זה רק המוות.

חוסר אונים
היא חלמה על זה שוב ושוב והיא תמיד ידעה מה החלום אומר... היא
תמיד ידעה שהיא חוזרת על אותו התסריט יותר מדי פעמים, יותר מדי
שקרים - יותר מדי זיוף.

העדי שלי. העדי שאני כל כך אהבתי, העדי שאמרה לי שהיא אוהבת
אותי, שהיא מצטערת שהיא לא אמרה את זה קודם. אבל אני זוכר. אני
זוכר כי היא עמדה שם בשמלה לבנה, בתוך חדר לבן, טהורה, בלי שמץ
של זיוף ושל שקרים

יצאתי מהחדר ונכנסתי לסלון בצעדים זהירים. כשנכנסתי עמדו לפני
ארבע דמויות: אבא שוכב ופניו מלאות דם, אחי, ושרית שהייתה
מאוימת על ידי דמות בחליפה שחורה.
- "עכשיו תסבלי עשירה קטנה", אמרה הדמות וטענה את הרובה שבידה.

לפתע נשמעה ירייה.

הגיע תורי, ידי הייתה חשופה לידיו הקרירות של מבצע הדין - שוב
אותה הדקירה. חשבתי שכבר לא אצטרך להגיע לכאן שוב. עכשיו אני
מתחרטת, שוב.
בשבילו הייתי מוותרת על הרגע הזה - מי היה מאמין שחיי נהרסו
לעוד שבוע אחד בגלל הרגע הזה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
זה נראה כאילו
כל מה שאני הכי רוצה
מתרחק ממני,
והלב מתכווץ -
הוא נשבר.

התמדה,
זה אולי הדבר היחידי
שאפשר לאחוז בו.

נמאס לי לשתוק
כשאני רוצה לצרוח,
נמאס לי לרוץ
כדיי שאת תחייכי

החיים במותר,
באסור,
הם כמו חובה-
אבל הם לא טעות.

when the night coming
when it's cold outside
i know that u watching
u watching me die

we like brother and sister, we have no respect
so i dont want u back
when im with u i feel like air
when im not, u always look for me there

i dont know why but i love u
i dont know why but i stay with u
i feel like aur so u cant see me
and i hate that feel more then u!

מסתובבת סביב
חלום ישן
להיות נורמאלית.
מסתובבת לבד
עם תמונה ביד
ועושה כאילו
לא באמת אכפת לי.

אהבה זה דבר חולף
שחוזר כאחר
ואני כבר עייף
אז אני מוותר.

אבל אל תשתוק,
רק תחייך.

מצאתי לי חבר.
חבר מושלם,
חבר חכם
שתמיד עומד לצידי.

הם יעבדו יום ובליל
בשביל להגן עליה,
על המדינה המזעזעת-
ישראלה.

עליסה עשתה זאת
היא בארץ הפלאות
עליסה עשתה זאת
היא התחילה לחיות

געגוע
אל תלך,
הירח עדיין בשמיים.
אם תלך
אני ארעב.

הכל נראה כל כך נחמד,
גם העיניים שלי התייבשו,
אבל הנשמה שלי בוכה.
הם באמת לא מבחינים בדמעות.

גיהנום
כשהוא יבוא אליי,
אני אוהב אותו,
הרי ציוויתי עליו
לחבק אותי ככה.

אני שומעת
אבל בעצם אני לא,
הם קוראים לי
אבל אולי הם קוראים לו

למנוחה הזאת אני חיכיתי
למנוחה הזאת הנצחית
שעוטפת אותי באושר,
אושר ללא תכלית.

הרהור
בראש החזית
אני עומדת כמטרה,
אוחזת כלי נשק
שאני אפילו לא יודעת
כיצד להשתמש בו.

אימה,
משהו נורמאלי,
חלק משגרה מסוימת
שכבר למדתי.

געגוע
קנאה,
בשנים הקודמות,
לזכרונות,
זיקה לראות אותם שוב.

דמעה בודדה על לחיה
נופלת כאילו ברחה משאול-
היא לא תשאל לאן

ממש לא אכפת לי
למה אני כאן
אני רק מצטערת
שלא התכוננתי יותר למבחן!

גם אם הם אומרים שהם
שונאים את השקר
הם מתנהגים ממש כמו
זיוף רק בגוון אחר,

ניפוצה של דמעה על הלחי,
ובכי עצור ושקט,
ושקט... כל כך הרבה שקט בחושך.

כעס.
ואני לא מבינה על מה.
אני אפילו לא מראה
שאני כואבת.

אז הוצאת אותנו ממצרים
והבאת לנו חירות
אז הבאת לנו מים
לשתות - שלא נמות

ועכשו,
לפני לא הרבה זמן
הוא הגיע,

הגעתי אליו
אבל רק כמעט
הוא המוות
ואני סתם אחת

הקימה בבוקר
לשגרה היומיומית
של הקפה השחור והעיתון
זו רק מזכרת,

גיהנום
לילה,
ואני יודע,
זוהי רק ההתחלה של השקיעה.

רציתי להינצל לעשות את הכל
אפילו לחזור אליו
אל החירש-אילם הכל יכול.

הכל, הכל כבר עשיתי.
המשך חיי נועד רק בכדי לסבול
אז אולי אעזוב את הכל
אמריא לשמיים
ואצבע במכחול

אדמה רטובה
כמעט מגלה
את עצמות הנער הקטנות,
מזמן.

אף פעם לא הבנתי
למה אני נשאר
עד שגנבו את נשמתי
והסתכלתי מלמעלה.

הנשמה שלי מדממת
ואין איש שיעצור את הכאב-
הכאב הזה שכולם מדברים עליו-
הפחד מהאמת.

היא ישנה לה
כבר מאות שנים
היא ישנה לה
בן עשרות המתים

אני סופרת את הימים
שאני אקבל את ההחלטה.
סופרת את השניות
למניעת הכאב.

למה ה' אותי ברא
בכדיי שארצה לחזור בחזרה
ארצה למות,
ארצה לוותר,

אחצה את הגבול
הגבול הגורלי
ואשאיר פה הכל -
כל השייך לי.

יושב אני מעורער
חושב על איך לתרגם
את הכעס הזה שאני נושם

זה יותר טוב
אבל נשאר שם הכל
זה לא חשוב
כי עכשו יש לי מכחול

ההשראה שלי.
מקור החיים שלי.
ההשראה שלי.
הבריחה מהמציאות

ועכשו כשאני בודדה
עוד יותר ממקודם
אתן עזבתן אותי.

הגשמתי חלום
חלומות מתגשמים
הפסקתי סיוט
סיוט של חיים.

סיוט מתחיל,
סיוט נגמר-
חלום חדש רומסים.

כי אני עומד,
אבל בקושי.
כי אני נושם,
אבל נחנק.

שכול
ואני כאן בלעדיך.
מפחדת להסתכל אל האור,
כי אתה כבר לא שם.

אכזבה
הסתכלתי לאחור,
בחנתי את עיניו,
לא,
הם לא נצנצו בשבילי הפעם.

ידע זה כוח,
אך לא בשבילי.
אני יודעת מהו
הפחד הגדול
העוטף אותי.

מתחיל, נגמר, חוזר.
מפחיד, מצחיק, מתגבר.
מעורר תקווה, מאכזב.
גורר ציפייה, כואב.

ואני רואה -
רגלי שוטטת דם
על הרצפה
סכין בליבי,
אני עייפה.

תחושתי
יום לזכר התאבדותי
יום עצוב נורא
יום לזכר החלטתי -
לעשות את המאורע

יום יבוא
עוד יובל או שניים
יום כבר בא
ועליתי לשמיים.

בין מבוגרים "שמבינים"
ומבוגרים שפשוט הולכים
ועייפות
ואכזבה.

אני כועסת
על צבע עיני,
על שערי,
על גופי,

קרוב כל כך לסוף הסיוט
קרוב כל כך להיות רחוק מהמציאות,
קרוב כל כך אבל לא מספיק
ושקיעה - זה כל מה שאני מפיק

אין לי כוח להסביר את עצמי,
לא אכפת לי שתכעסו עליי,
אין לי כוח להתנצל.

אכזבה
אל תראה להם שזה קשה,
אחרת ההליכה תעשה קשה יותר.
וההליכה
ההליכה הזאת.
הארורה הזאת,
שעשתה אותי כבר משוגעת.

לישון זה טוב
כל עוד זה לנצח
ואם זה לא
אז זה סיוט

אני חיה
אבל אני מתה
לבי פועם
אבל אני לא נושמת

העולם כולו
עשוי מגשמיות
כך שבמקום לחיות
שווה למות

אני לא רוצה לברוח
כי יש לי סיבה
אני לא רוצה לשכוח
כי יש לי אהבה

כי גם אם זה איזשהו חלום
הריי אמרת שחלומות מתגשמים
אז החלום הזה יתגשם
גם אם אצטרך להגיע לעננים.

לא אל תאמין
במה שאני מאמינה
לא אל תזמין
את המוות בהמתנה

נוזל מלוח נוטף על לחיי.
למרות שאני ממשיכה להילחם,
הוא ניצח.

אכזבה
לא עמדתי בציפיות שלך,
בשלמות אלייה שאפת,
הייתי פחות ממך,
הרסתי את מנגנון ההגנה שלך.

נוטשת את המוכר,
אותו הסיוט שחייתי,
פוחדת למצוא באחר
עוד כאב.

אני לא רוצה להמית
את מי שמחייה אותי,
אבל ככל שאני מחזיקה
אני מחליקה עוד יותר.

הלכתי החוצה
לנסות ולשכוח
את אותו הכאב
ואותם הייסורים.

לא לעצור
ולדעת,
שאם הייתי עוצרת
יכול להיות שהם

את מרירות הנטישה
את מרירות הענישה
שהענשת אותי על היום
היום בו ליבי הפסיק לפעום

חוט המפריד
בין סוגי העולמות השונים-
לו ידעתי כמה הייתי
קרובה לאהבה.

נשאר,
לא כי אין לי ברירה.
יודע,
שאפשר לסיים את זה.
פוחד,
להישאר ואחר כך לדעת.

נתנת לי זיוף
נתנת לי עולם
נתנת לי סיוט
נתנת לי מושלם

חרוזים הם אומרים לי
הקולות מבפנים,
כמו צללים הם מתגלים לפניי -
הם שותקים ורואים.

אולי זה מגיע לה
לחיות בשקר
אולי היא רוצה
לחיות בחקר

היא הייתה ילדה.
היו לה אבא ואימא
ושתיי אחיות.
היא הייתה ילדה.

הוא שרף אותה על המוקד
כאילו היא הרגה אותו
אבל כל שהיא עשתה היה לתת לו חיים,
לו ולתאווה שלו.

סחבות של ייאוש,
שאריות של אכזבה -
הזכירו לי שלא נותר לי.

ייסורים
הולכת, חוזרת,
אותו הדבר.

מתעוררת ונרדמת
לאותה המציאות.

שם למטה
הפסדתי הרבה,
ואפילו לא ידעתי
עד כמה.

ניחוחות של הבוקר,
הים, האביב.
שמיים כחולים,
פרחים, עצים.

ייסורים
כל כך הרבה דם הוא דימם,
כל כך הרבה אכזבות.
כל כך הרבה יופי שמתבזבז.

ראיתי צבעים רבים
אבל כולם היו
עם רקעים עצובים.

קיבלתי, זאת מתנה שכואבת,
זה כואב לקבל משהו אחריי הכאב.
קצת קשה לי להתמודד עם העצב,
שחוזר למרות שזה לא עובר.

נשימה אחת נקייה
ללא העפר בקנה
הייתה נותנת לי תקווה
ל"אם" אחר.

זה היה רגע של חולשה
עברה בי לחישה
על אותה הפגישה
על אותה הנטישה

צוברת, נותנת, מאבדת.
ממיתה, מחייה, מאזנת.
חוזרת, שוברת, הורסת.
נשמעת, שומעת, כואבת.

גן עדן
ואל תבכי שם אהובתי,
מישהו היה צריך אותי כאן למעלה.
ואל תבכי שם אהובתי,
כי מכאן אי אפשר לברוח.

במקום מעורפל
בין שנים ליובלות
יושב לו האיש
שרצח אותי.

אז לא, אני לא בורחת
רק עוברת דירה
אבל עכשו, עכשו אני יודעת
שאני ארצה לחזור בחזרה

שכול
רק קולה של האם
נשמע שם,
באפלה.

מסמלות הווה שונה
שנגלה בחלומו
של האיש ההוא,
שם.

קביעת אתגר -
לעבור את היום בחיים.
זה נראה כמו נצח
כשזה לא נגמר
אז הוא לא יכול גם להתחיל.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
זוהי לא פרידה
רק דחייה של הסבל
בגלל שאני היחידה
שלא חיה באבל

אני לא יכולה לאכול
אני לא יכולה לישון
אני לא יכולה לשתות
אני לא יכולה לנשום

מונומתורגם
תמיד אתה רומז לי שאני קטנה מדי בשבילך אבל אני לא, אני כל כך
מבוגרת, גרמת לי לעבור כל כך הרבה כאב אבל עדיין אני אחפש אותך
ואני אמצא אותך, בכל מקום שבו תהיה אני אהיה.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אם באמת רציתי
אם לקחתי סכין
אז, רק אז
הייתי מאמין

אני חולה
והוא אוכל אותי
לא אכפת לו
שהוא מענה אותי

אני מאמינה בך
האם אתה מאמין בי?
האם את זעקותיי אליך שמעת
וזה עוד אחד משלך המבחנים?
כמה עוד? כמה עוד תבחן?




אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
מאז ששידרגו
אותי, פיתחתי
תאום סיאמי.
זה נראה לכם
בריא?


מרסלוס, השרת של
במה, מכין תה על
ספידים


תרומה לבמה





יוצר מס' 49869. בבמה מאז 28/3/05 18:28

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למיכל אלמוג
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה