|
וכשהחדר סגור ודבר לא שם, רק אתה ואני אל מולך, ותחושת הריק
מתגברת על כל מכשול שאני מנסה להציב,
את אימתי הגדולה אני אורזת היטב -להשאיר מקום, כמה שיותר מקום.
אך דבר לא מחלחל אל הריק שלנו.
כל כולך שם ארוז למופת, ואין ריח, ולא טעם ולא מילה.
|
צעקת מאוד,
ילדת כאב
נכרך בחבל
|
האיש ההוא, שלא חתם שמו מעולם
חי את מותו ומת באושר
|
והזעם
מכה, מן הפנים אל החוץ,
יד אגרוף קמוץ, חוצב
בגופך דמות אדם
|
כך רציתי לזכור אותך
תחת שמש ערביים
גוון עורך
וצעיפך
מתואמים
תוחמים איש את רעהו
|
עיירות גבול,
על גבול השפיות
תחנה ושביל, לאן מוביל?
כיתום על אם הדרך
כדאגה
|
אני תמונה של אשה חיה
תלויה על קיר ומסתכלת
על החיים שחולפים על פניה
והם שואלים
מי זו המונה ליזה הזו?
|
מכאן,
ועד לאן?
ועד
אתה לא מכאן
נשען
|
היא כאבן שואבת
תשושים ממאמץ הציפייה
הם נופלים על ברכיה
לרגליה, לכפות
|
מקום בתוך הזמן
לובש פנים שונות
בגדי חג, בגדי אבל
עוטה מסכות
|
ראינו סרט
ובסרט אישה
ובסרט איש
|
אם לא הייתי מהססת לנחש איך החיבוק הקר שלו
או שמא חם?
כי אז הייתי חופשייה מפחד
ומופקרת לאבדון
|
למדנו מהקצב
וכעת אנו הולכים בו
|
וכולי שדה
ופסיעותייך
עדיין נוגעות
החיוך הלא החלטי ההוא
עדיין מפרק את האצבעות
|
עת איני, היני
המוכרת משכבר
הימים, זוכרת
ימים עת נשאתי ספר ריק
מגששת באושר
אחר מילים חדשות
|
מה קורה לגוף כשהנפש מתעייפת?
הפרפור האינסופי
להשאר מעל פני המים
ההתנשפות המתאמצת,
מפחדת מחוסר אוויר
ומתאמצת יותר
מה קורה לכפות הידיים?
לשרירים שבשוק?
ממשיכים לבעוט במים
שוכחות תנועות מוכרות
שידעו כשהייתי הכי קטנה שאפשר,
איך שחיתי אז בלי לחשוב
|
|
|
גזעני: יאללה,
אני הולך להוציא
שחורים |
|
