|
השם: מיכאל
המקום: ישראל
הזמן: עכשיו
נולד באוקראינה בשנת 1980, הוא היה ילד קטן ומאוד
וחולני. רוב הזמן שתק ולא בכה (אמא, בזמן ניקוי
סיר).
בלאגניסט בצורות מטורפות, ה' יעזור לי, אני לעולם לא
אצליח לסיים את הנקיונות אצלו (המנקה הפיליפינית
בעלת השם המוזר, במהלך נסיון נואש לסדר את החדר,
תרגום חופשי).
אוי, ויי זמיר, הילד הזה יהרוג אותי (סבתא, בזמן
שעברה ליד החדר, כשעל פול ווליום מתנגן שיר של
היהודים).
אני ארצח אותו! (האבא, כשקיבל את חשבון הטלפון).
עדיף להחזיק אותו כחבר קרוב מאשר כאויב... בעצם,
עדיף זאת לא המילה (חברה קרובה בערב הראשון
לאפריל).
מי אני שאספר על עצמי...?
תעזבו אותי! מה אתם רוצים ממני?!, היה לי טוב שם!, למה הוצאתם
אותי?, איך החלטתם בשבילי החלטה כזאת?, אני רוצה חזרה, אני
דורש לחזור!.
|
"כחולה כים,
כלילה שחורה,
צהובה כשמש,
כורדים אדומה..."
|
מנגב זיעה מהפנים, נשאן על הקיר ועוצם עיניים.
שני המחוגים מתמזגים לאחד בשיא.
|
צעקה!!!
אך לא צעקת כאב.
אך לא צעקת זעם.
אך לא צעקת שנאה.
אך לא צעקת יגון.
צעקת חיים זאת הייתה
|
מילים יפות.
אך האם זה כך?
טוב לי כאן...
טוב לי כך...
אני לא רוצה שזה יגמר...
מסתכל אחורה...
|
בין שמיים וחול,
בחלל השומם,
אין אדם מסביבי,
וליבי מדמם,
מדמם דם כחול,
או ירוק, או שחור,
לא מבדיל, לא רואה,
מסונוור מהאור...
|
נר אחרון מזמן נכבה,
מנשימתך,
ואפלה אותי עופפת,
בגללך
|
המבט הבוער שלו רודף אותי,
כסכין בין השכמות שורף הוא את גופי,
מערער,
משסע את נפשי העייפה.
|
אפלת הדמדומים לבשנו,
ושתקנו בצעקות,
עיניים יורקות ברקים,
בין הקירות מהדהדים רעמים,
ונרות עוד בוכים, עייפים,
מההמולה.
|
אז מה שזה כואב,
זה יעבור,
היא מחממת לי,
שורפת בי,
גורמת לי לבעור,
האהבה שבתוכי...
|
כך אומרים, במלחמה אין מנצחים,
רק מפסידים,
כשלו רגליי ונערף ראשי,
צחוק מלגלג היה לי להספד.
|
מתהפך במיטה, זיעה שוטפת את הפנים, שורפת בעיניים... איפה
זה?!
למה זה לא בא?!
מכה! והזמזום מפסיק... יופי, עכשיו זה יגרד כל הלילה...
|
אני מרגיש את זה...
אני מרגיש את זה פועם בי.
במכות קלות וקצובות זה מרעיד את כל גופי, מעביר בי צמרמורת.
|
שקט כאן.
אין ציוץ ציפורים, אין רשרוש עצים, אין רחש רוח...
רק שקט.
|
זה יושב עמוק בפנים, מאחורי כל הקירות, מעבר לכל המחסומים,
בתוך התוך של התוך...
|
צלצול פעמונים.
מנדנד בראשי ומחייך...
כן, כן, צלצלו, תזכירו לי שאני זר על אדמות אלו.
|
המים המלוחים שורפים את הפצעים הפתוחים...
|
לפתע, דרך הדמעות, כאשר כל העולם נראה מעוות ושונה, ראיתי
בבירור בכל אחת מיצירותיי את פנייך...
|
פותח את עיניי וממצמץ, מסונוור מהאור.
מניח את השפופרת ומנדנד בראשי.
|
חחח... תראה, דמעה. הייתי בטוח שמזמן שכחתי איך זה לבכות... אך
לא.
מבט אחרון וזהו, די. בוא, אנחנו הולכים מכאן.
|
היא חשבה שהיא יודעת הכל.
זה נכון, זה לא.
זה לבן, זה שחור.
זה טוב, זה רע.
|
מים - נוזל החיים. האמנם?
כי הנה אתה מת... ובעיניי מים... והם חיים... אבל אתה לא...
והנה זה מטפטף...
מרטיב את פניך...
נספג בך...
|
כל כך אינסופי.
אני מרגיש שאני נשאב פנימה... מאבד שיווי משקל ונופל.
חוסר כבידה מוחלט.
כאילו ששם יש עולם אחר...
|
שמתי את העולם במסגרת.
או שאני זה שכלוא במסגרת עכשיו?
אני לא אובייקטיבי...
|
רק צעד.
צעד אחד.
צעד אחד קטן.
צעד אחד קטן והכל ישתנה.
האמנם אחרי צעד קטן זה תהיה לי בחירה בין גן עדן וגהנום?
|
ממלא חזה באוויר.
ריח מוזר... אני מריח אותו... אני מכיר אותו... עוצם את עיניי
ומחייך.
אני מרגיש בבית.
|
"אם אין לך פאראנויה זה עוד לא אומר שלא עוקבים אחריך."
פתאום כל מבט הוא עוין...
פתאום כל מילה היא פוגעת...
פתאום כל אינטונציה היא צינית...
פתאום כל רגש משאיר צלקת.
|
צחקתי.
מה יש בשאלה הזאת שכה מסעיר אנשים?
אולי זה הפחד מפני התשובה...?
|
מצחיק זה לא!
כל דבר אחר, רק לא מצחיק...
אך אני לא מצליח לעצור,
כי יש הרבה גופות לקבור,
ולא הצלחתי לעזור...
|
|
|
סמים עושים אותו
קטן.
אבל מה זה
מבסוט.
רויטלז רואה
ושותקת. |
|
