|
אני עשוי נקבוביות עור ותווי מקלדת, אני השירה
והתגשמותה בבשר. אני מאושר כשאני מיוסר, אני חודר
ונחדר ומוזכר ונזכר, לעיטושים שלי טעם עפר
יליד 1979, ברלין. מאוהב בשפה העברית. נושם נשים,
מלים, אלכוהול
ואת
שהלכת לי באמצע אוקטובר,
גם ריחך שוב נספג בעורי רעל מר
|
בחיקך, חף ממשקפיים
נראה הסנטר שלך בהקצרה מלמטה
רך כענני אד
|
בהשילך בגדייך מתפתה אנחה להיפלט מקרני
האור שלחלון: עצב מקמט נמלים לזקנה,
|
הוי, העיקרון הארור של זהות הבלתי נבדלים
אני, אני, אני
|
הוי, עיניים שלי: המשטחים הקעורים
מרושתים בעלוות קעקוע
עוד אפשר לזהות את קווי המתאר של מותנייך
מוכפלים לאינסוף
|
בשקט
ביקשת אם לא אכפת לי שאלך עכשיו הביתה, נסדק
העור שלך והתפורר
|
צרצרים מבכים את הערב
את התחום שטושטש לבלישוב
בין את ובין שאינואת
בין שמלנותייך לרחוב
|
חתולים
היו משחקים בזיכרון שלנו לו יכלו, מצטנפים
כמו שאת, ידיים בכיסים
|
לכתו, כמו אור שחור שורה על הדברים,
ההעדרות הכל נמצאת. בוהק אודם מתיז פתותיו מהיין
כרסס ממטען חבלה
|
שם האפרסק מבכה את אדוננו ישוע
לעולם. שם נעסה את הדגדגן שלך מיצשחור
|
מתקפל למעטפת עכשיו או לעו
החלב המורתח עוטה קרום
קצב צעדי נערה מעבר לקיר ביתי
|
משחירות שמשות לא לאט, נקבוביות
נקרעות אל הזר
|
|
|
אם שלמה ארצי
היה ירק, בטוח
היו בו תולעים. |
|
