|
 271393383 mike
ובהיכל המשפט בין דלתיים
עת היה מגונן כנדרש
שם הוא חשב פעמיים
וגזל כיבשתו של הרש
|
גם הצד העצוב של הירח
מחייך פתאום עכשיו
כשפרח קטן פורח
כשהוא מרגיש מאוהב
|
את יפה כמו הרגש
ושמחה כמו השיר
וגם כששקעה השמש
כשאת איתי היום בהיר
|
את יפה כמו השמש בזריחה
ומתוקה כמו פרח פורח
כשהגן רואה אותך מתחילה הפריחה
וכשאני אז אני נהיה שמח
|
את יפה כמו פרח פורח
אני עצוב כמו עלה שנשר
אצלך הגיע אביב
ואצלי הסתיו נעצר
|
הייתי קוטף לך את הירח
ואוסף בשבילך את כל הצדפות שבחוף
|
אשרי האדם האוהב בלב שלם
ולא סר ממושא תשוקתו
|
כי צר לך שאני כה להוט
איך אין אהבה ללא money
ועליבת אהבת הכפרי הפשוט
לא תחדור לעולמך האורבני
|
אני נמצא בארמון העצבות
יושב לי על כס היגון
שליט ממלכת הבדידות
חי בתוך דיכאון
|
אבל כשבקופה באנו לשלם
גילינו שהרבה יותר משתלם
במקום ילד אמיתי ותקין
לקנות לנו ילד חרסינה made in סין
|
הנה החודש נגמר
שלושים ואחד ימים שישכחו לעולם
ושוב עוד חודש עבר
ורק אני עוד לא כמו כולם
|
הזמן שאוזל והטפטוף שהחל
והעיר המקוללת והנחש הזוחל
והבדידות על פני מים וקץ כל בשר
והמחשבה שגם במותי לא אהיה מאושר
|
נפלתי לתוך דיכאון
כשחיפשתי אושר קטן
|
זהו עוד יום שעבר אהובתי
ללא שאומר לך שאת אהובתי
מבלי שנשב אל מול שקיעה דביקה
מבלי שאנשק את שפתיך בתשוקה
|
על ענן קטן אשב
והתחבא לי במרומים
ענן עשן מכאן עבר
אני כבר לא כל כך תמים
|
כל מה שרציתי לומר
החלטתי לכתוב
אני אוהב את השיער שלך
ביחוד כשהוא רטוב
|
ברחתי מתוך יערות הבדידות
לחיי החברה של החול
אם יש בך קצת נחמדות
תגלה שאתה כל יכול
|
את מלכות החרמון
על הרי הרמה
את שביב אור ראשון
עם הנץ החמה
|
ורק ילד אחד נחבא
רק אני נשארתי כאן
מחכה יחף לעולם הבא
|
אז הגיע דצמבר
הגשם בלילה ירד
הוא הלך ואת
גם את נשארת לבד
|
אני אוהב אותך
מכל הפרחים שבגן
אני אוהב רק אותך
מכל הדגים שבים
|
בטח אמרו לך כבר די ממזמן
את מכשפה, מכשפה בלבן
|
מה לצער הזה ולי?
הדמעות הרבות האלה
לא ירטיבו אותי
לא ימליחו אותי
לא ייבשו אותי
לא!
|
אתם רוצים אהבה
והיא יורקת לכם בפנים
נושרת עכשיו עוד דמעה
מה אתם מרגישים מבפנים?
|
החלטנו להיפגש
ישבנו אחד מול השני
דיברת על מה שיש
אמרת שהאשם הוא אני
|
בתוך השממה
של מדבר אין סופי
חי פנתר שחור
|
עכשיו נגמר המוזר ומתחיל השונה
ואני רץ רחוק אליך
ורץ לכיוונך
|
די נמאס כבר אין לי כוח
הרמתי ידיים ודגל לבן
תמיד הכי קל זה לברוח
אני רוצה לברוח ואין לי לאן
|
היא יושבת על שפת החלון
מלנכולית ונוגה
הוא כבר לא יתקשר
והיא באשליות שוגה
|
כולם יושבים על הדשא
האלכוהול זורם חופשי
אחד קם מתחיל לצרוח
אחד אוהב אותך הכי
|
כי מחר כשתזרח כאן השמש
והלילה לאט יגווע
לא יעזור כלום וממש כמו אמש
אהיה בודד גם בלילה הבא
|
עצוב ישבתי היום
וחשבתי על השלכת
ובתוכי ראשי פתאום
ראיתי אותך הולכת
|
עת התהלך בין שבילי ריגשותיך
בין שיטמה לאהבת אין קץ
ואפרוט את פשטות הגיוני לפניך
ואת טמאת אהבתי אתרץ
|
וכשהלילה פוגש את הים
למעלה אקבל זוג כנפיים
המוות הוא המצב הקיים
אבל אוהב אותך עדיין
|
אתמול בערב הצעתי המיטה ולא הגעת
לפעמים אתה אותי קצת מבלבל
ארבעים ושתיים שנות נישואין, תמיד ידעת
שאליך בסוף עוד אתרגל
|
נסענו ברכבת התחתית במנהטן
ואת לחשת לי באוזן סוד
יש בעיה איזה דלקת בשתן
ושאת לא רוצה בי עוד
|
אני קבור באדמה
ועל קיומי מודיעה לבנה
שמונחת מעל ראשי הפעור
עוד מעט אהיה לגמרי גמור
|
אני ושירה עכשיו אצלי בחדר
נהנים והזמן עף
כששירה איתי אז הכל בסדר
מציירת לי לב על דף
|
אלה פותחת עין אחת ירוקה
ובוחנת אותי מהמיטה
מפהקת מסתכלת על השעון
אומרת עוד מוקדם אני חוזרת לישון
|
אני שם על גבי
את שק האהבה
ועובר מעיר לעיר
|
אתמול לא הייתי הילד הכי יפה
ובכלל לא הייתי הילד הכי מצחיק
ובכלל רק רציתי להיות איתך
אבל את נהנית עם מישהו אחר
|
אבל לאיש לא אכפת מביננו
כי ביננו זה לאיש לא משנה
רק תזכרו שדומים שנינו
ומותכם לא יהיה כלל שונה
|
ששם למעלה גבוה
חיפשתי שעות
מקום שם אפשר לנגוע
מקום שם אפשר לראות
|
כי אני יודע ותמיד בטוח שזה לא אני
אם אתם תסתכלו אז אתם גם תראו
זה האיש שבראי
|
אני נעלמת את הבית עוזבת
לוחשת לי אישה בשמלה חנוקה
ואני מחפש סיבה לעזיבה המוקדמת
וחברי מסביר לי שזאת רק המנקה
|
היינו ארבעה יושבים בסלון
שני זוגות אוחזים ידיים
אחרי שהורדנו וילון
נסחפנו עצמנו עיניים
|
כמו עלוקות הם משתרכים אחרי
נכנסים לעורי נצמדים
חפצים בנפשי מוצצים נעוריי
גם בחלומותי הם אחרי צועדים
|
והסוף ידוע מראש
אליו איש לא רוצה להגיע
לכולנו יש תאריך פרעון
ויש פגישה נצחית עם רקיע
|
צריך לפרוץ את גבולות הרגש
להפיל את שלטון העצבות
מהפכת האהבה הגיעה
מאחורי סורגים תחיה הבדידות
|
רואה את השמש
רואה את השמש
קריצה קטנה וחסרת חשיבות
|
אכן את אהובתי
אוהבך במרחץ הדמים
עת נרקוד בהילולת המתים
בדם אמשחך למלכתי
|
"כולם לרדת לרצפה"
צווחה בגרמנית ננבחת
"תסתדרו שם בשורות"
אשה זקנה לאלוהים נשלחת
|
גשם יורד, אדמה מדממת
וליבך הקטן, צונח בלי קול
העצב שוכב ליד גופה מדממת
ולוחש: " לו רק הייתי ,לו רק הייתי יכול "
|
מוקיונים רבים יעלו חיוך
ורק חיוכה יעלה אהבה
אל מול איש וכלבו
|
ארץ ישראל אלפיים ושתיים
מקבלים עוד צו חירום
מלחמה זה בדם וכך בינתיים
חיים מבום לבום
|
אמא
איזה כיף אנחנו חוזרים הביתה
סוף סוף אני וכל החבר'ה
|
אני מתפוררת, נאחזת עוד קצת
בחלומות שגוועים בכל יום שעובר
מחכה להוא שיקרא לי את
ואני אקרא לו
חבר
|
את זכרון חיוכך אנצור בליבי
שעה שאפול בקרב לא חשוב
את טעם שפתייך לא אטעם יותר
אל תחכי לי כי אני לא אשוב
|
אני לא יודע איך להגיד לך
אבל יש לך זנב
לפעמים או ארוך כמו של קוף
לפעמים או קצר כמו של ארנב
|
האני הוא אותו אני שהכרתי
אבל מבפנים משהו חסר
|
את הכי יפה בשקיעה
כשהשמיים יורדים כמו בבריאה
את הכי יפה כשאת עצובה
ומין הכלום צומחת קרבה
|
ביני ובין עצמי יש חומה
גבוהה מאד של מחשבות
ומאז שההיתי קטן אני זוכר
|
כעת כל הקהל הנאור
מוזמן בתור לטעימות
גם אתה תהיה חופשי כציפור
כשתטעם ותחדל מלחיות
|
ואם רציתי רק לברוח
לשנייה מכאן להיעלם
אותך אהבתי ואין לי כוח
בקצה העולם יושב וחולם
|
זה מופע סוף הדרך משבחות ביקורות
המוות משחק כאן את תפקיד חיוו
אם עוד לא השתכנעת אתה מוזמן לראות
ואל תדאג אתה תמות עליו
|
את מהדסת בשוק בלבוש לא הולם
מחייכת למרות שאף אחד לא מצלם
מצחקת אל מול ההמון הזועם
קנית אותו ויצאת מבלי לשלם
|
וכשאגיע לשם לגן המתים
ובפני חרשו עמקו כבר קמטים
אעמוד ואנשום את אוויר האימה
מפני נצח המחכה לי בגן השממה
|
האדם קמל
אל מול אפסותו
אל מול יציר כפיו
ומת...
|
כי זה נראה ואולי זה בערך
ואם כולם מסכימים אז זו הדרך
ורק הנסיכה מביטה בראי
"מי בכלל יאהב אותי?"
|
עברתי ת'דרך, הגעתי למלך
כרעתי שם ברך, המלכה חשפה ירך
והמלך נראה מהורהר
הוא אמר לי בן, אני כבר זקן
|
מישהו בקהל קורא בשמי
ועבדכם לבמה סר
המוקיון לי לוחש שהוא בעצם אני
זהו אכן מופע נהדר
|
וכשאקום אלך מכאן
אברח לי לעולם
היום הוא יום, הזמן הוא זמן
ולא אחזור אף פעם
|
אני אוהב אותה למרות ובגלל
כל הפגמים הנ"ל
והיא שלי לעולם
כי גם אני לא מושלם
|
הילד שעל המרפסת
מנסה למצא סימנים
להראות לכם שהריצפה קורסת
והוא נופל אחרי שש עשרה שנים
עכשיו כבר אין לו כוח
|
בהרים יש שוב שקיעה
את כבר לא מתקשרת
אני יושב עכשיו לבד בחדרי
הלילה יורד ואת לא חוזרת
עזבת אותי בשביל מי מי מי?
|
אתה משועבד לעצבות
אלוהיך דיכאון
העצב לא מת
הוא עכשיו בשלטון
|
תוך רבע שעה הטקס נגמר
איש איש לדרכו הולך
ורק אני נשארתי כי יש לי קצת זמן
לראות איך הנר לכבודי דועך
|
וכל הזוגות הם אחד
הם רק אני עם עצמי
בשבילי אני הכי מיוחד
אבל כנראה שרק בשבילי
|
ולא תשאלו בשלומה הרע
ועל מה תשב לבדה
ימים על ימים, דמעה על דמעה
תשב נשמתי בודדה
|
לבד שנים לחיות
אם את העיניים תעצמי
אולי תוכלי לראות
יפה בתוך עצמי
|
בקריצה משועשעת ובמבט סוקר
בניסיונות לכתוב לך סטייל משורר מאוהב
בהתנצחויות הבלתי פוסקות עם שפתייך
בכדי להעלות בהן חיוך של כדרך אגב
|
כל השירים שפעם כתבתי
מבוטלים עכשיו
מבוטלים לאלתר
ומכל הרגשות שפעם הרגשתי
הרסת את הכל
לא נשאר דבר
|
מסתובב ברחובות מוארים
לא יכול להפסיק רק עליך חושב
כשהשמש תזרח בהרים
אז אנסה להגיד לך שאותך אני אוהב
|
מהו המוות שאלתי מבעד לעיניה העצומות
והיא לא ענתה, נשארה בשתיקתה העצומה
וצעקתי כמה צעקתי וצרחתי אייי
|
לא תוכלי לעבוד עלי
עם השיער הארוך הזה
מהודק בקוקיה
והחיוך הנבוך המזמין
|
אין לי שום ספק בזה
בזמן האחרון
אני יורד במדרגות
ואין יותר לאן, אבל
הן ממשיכות כאילו מעצמן
|
אני לא מסוגל
ומפחד מהרגש
מכל תגובה שלך
אני נבהל
|
ואני לא מעיז להראות לך
מה עובר לי בנפש בפנים
אהבה שלא חיה לא מתה
אהבה היא שנאה לפעמים
|
עברתי כבר את הרי הדיפרסיה
וחציתי את ים הדמעות
המוות שולט צעקו בפרהסיה
הנצח הוא כמה שעות
|
פצעי המלחמה ההיא
נצרבו בעורנו
אבל לא במוחנו
המוות מחייך מבעד לעיניה
|
גם מלכת בריטניה
לפעמים עצובה
מוזגת לעצמה קצת שמפניה
וחושבת על אהבה
|
מצאתי שערה שלך על הכובע
היא הכי יפה בעולם
אז מסגרתי אותה ותליתי על הקיר
כדי שיראו כולם
|
עצובים להציג, כאן משפחת השכול
אבות ובנים, אימהות וטף
אנחנו מאד מצטערים אבל לא נציג את כל
מי שנמצא פה ומי שכבר נאסף
|
יש נחש בערפל
והוא עלי מסתכל
מחכה שאפול בסימטה
ואז הוא יצא
יזדחל בקצה
ויתן לי בצוואר נשיקה
|
מיליארדי אנשים מסביב לבור קטן
שם היא תיטמן יפה ושלווה
את מה שהיה לה לא ריפא גם הזמן
עכשיו יודעים כולם
נפטרה האהבה
|
והם רכבו שעות אל עבר השקיעה
ודיברו על מה? איש לא יודע
אני רוצה להיות נסיך, כי את הנסיכה
ואת גורמת לי להרגיש כמו סתם צפרדע
|
כן ,עייף
העיניים נעצמות בלי שליטה
החלום מתחיל לרוץ
ואז
|
תל הריסות הוא ביתי המוגן
פגז נוסף את זכרונותיי קובר
|
בהמשך את ניסית לי להסביר
למה בכל זאת הלכת שוב לחזיר
איך היית תמימה והוא אותך פיתה
איך זה ששוב גמרת אצלו במיטה
|
לתוך לתוך הסם לברוח
כי אי אפשר להיעלם
ורק עכשיו אפשר לצרוח
לחיות במציאות שאתה חולם
|
בתוך כל כלוב כלואה ציפור
הכלוב יקר זהב טהור
הציפור תמיד רוצה לברוח
הכלוב חזק ואין לה כוח
|
אז קחי אותי לשוודיה
קחי אותי איתך
לא רוצה להיות לבד בארץ
איתך זה נחמד כל כך
|
כל כמה זמן אני
עוצרת את רכבת הרגשות שלי
באיזו תחנה וחושבת
על האנשים שאני אוהבת
|
הכחול הגדול גווע
בתוך האדום השורף
היום עוד שנייה נוגע
לפני הלילה הגורף
נשימה אחרונה של היום
פרפור אחרון ומכניע
הסהר על רקע שחור
ישלוט עוד שנייה ברקיע
|
קרני מזבחי נופצו
ואיתם כל אוני הגובר
ובעירי כל מתי נקבצו
לצפות בי ביגוני הקודר
|
שוב הם שם
כולם ביחד
מדברים צוחקים
מעבירים את הזמן
ולא אכפת ולא זוכרים
ויש בי פחד
אני רוצה לברוח
אבל אין לי לאן.
|
היום שוב הרהרתי במוות
אני יודע זה הפך כרוני כבר
זה יהיה קצת מוזר אחרי המוות
כשידברו עליי בלשון עבר
|
שוק,
בהמות אוכלות בהמות
בבהמתיות נפלאה,
|
כמה יפה את יכולה להיות
יושבת לבד על ספה
|
המיטה שוכבת קרה
אלכסון זה בכלל לא נורא
|
לא זה סתם הפרשות מלוחות
שזולגות לי מהעניים עד לאף
עזבי לא מגיע לי בכלל לאהוב
עזבי, גם אם זה כאב
|
את פניהן מלטף אך לא פוסח צוואר
שארוך כמו גבן או כמו הרגע הזה
עת תבט עורגות אל היום שנגמר
שתי נשים גבוהות וצילן הרזה
|
כל ערב שתי רציחות בעירי
פעם אני ופעם ליבי
|
לילה מאוחר, נכנס לתחנה
13 שקל, כרטיס עם מזל
באיחור לא מופרז מגיעה רכבת קטנה
עולה על קרון ויושב על ספסל
|
ובתוך תוכי האני העצוב
לא סוגד למלכה חדשה
הפסיק כבר לפעום הלב הכאוב
סוף סוף הוא חופשי מאישה
|
|
|
די להצהרות!
העמותה לשימור
האוקסימורונים |
|
