למיכאל אנגלברג סיפרו שנולד די מזמן בירושלים (לא
הייתה לו סיבה שלא להאמין, אז ככה הוא אומר לכולם).
אחרי כמה נסיונות לחברת אותו, הניחו לו לנפשו,
ואיכשהו מצא את עצמו עוסק במדעי המחשב, לומד לתואר
שני ודווקא במדעי הרוח, אבא לשני ילדים קסומים,
ומטופל ברעיה מדהימה. נוכח כל זאת, לא נותר לו אלא
להתבונן בתדהמה בתעתועי הגורל הפתלתול. פעם כשהגיש
לאיזה פרופסור עבודה בתלמוד, אמר לו הפרופסור, שיש
לו כישרון לכתיבה ספרותית, והמליץ לו לנסות. הייתה
לו סיבה שלא להאמין, ולכן לא ניסה, עד בערך לפני
כחודשיים, כשישב לכתוב משהו, השד יודע למה. כיום הוא
נוטה להסביר זאת במזג האוויר. אז אם כבר הגעתם לכאן,
דעו לכם שמיכאל ואני זה אותו בנאדם.

ההרצאה מקאברי עם הזמן, הפך הרחש האחיד, הלא נעים של הקהל יותר ויותר גבוה, אגרסיבי וחסר סבלנות. בשלב מסוים יכולת כמעט לחוש כעין גוש של איבה בלתי מוסתרת, העובר בין האנשים ומטלטל אתם. מדי פעם הוקצה זמן לשאלות הקהל וכשהצביע המנחה לעבר זרועה המונפת, כדי לתת לה את רשות הדיב

אהבה צורבת אהבה וידעתי, וידעת גם את כי לעולם לא ניפגש ואהבה זו הצורבת כמו מכווה של אש תימחק, לקול גוויעת צלילי מקלדת