|
כי סערת עליי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים...
לספרים רק את החטא והשופטת
פתאומית לעד, עיני בך הלומות
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
(...)
עד קצווי העצב, עד עינות הליל,
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי צווני שאת לעולליך,
מעניי הרב- שקדים וצימוקים.
"פגישה לאין קץ" / נתן אלתרמן (בביצוע חוה
אלברשטיין).
מטובי השירה העברית.
זה קרה כשהייתי בגיל 7, שאלתי את אבא שלי בפעם הראשונה: "אבא,
למה אנחנו חיים?". באותו ערב מצאתי את אבא שלי מת בחדר האמבטיה
כשהאקדח שלו בידו. תשובה לשאלה שלי- לא קיבלתי.
|
אין לך מושג על מה את מדברת" אמרתי לה. "אם הרגע הזה יימשך
לנצח, אז מה? לא נוכל לאכול, גם לא לשתות. ראבאק, לנשום בקושי
נצליח כשהפה שלנו עסוק כל הזמן והאף מעוך הצידה. זה מה שאת
מאחלת לי?"
|
אחרי כל השנים האלו, אני סוף סוף עומד לנקום בכלבה הזו ששיחקה
ברגשות שלי כמו בלגו שנים ארוכות וכואבות. אין לי מושג קלוש
איך יכולתי לאהוב אותה כל-כך.
|
"יעזור לי להחליט מה להגיד להגנתי, אם אני אדע במה אני נאשם".
השופט עטה על פניו נימה רצינית. "אתה, חביבי, נאשם בנאיביות"
הוא אמר. מה? נאיביות? ממתי לעזאזל יש חוק נגד זה?
|
ואז הבחנתי בהן, בזוג הכנפיים שצצו מאחור. לפני הוטל מלאך מת.
הבטתי מעלה, ועוד שלוש נקודות זוהרות הופיעו בשמיים, גם הן
נפלו ארצה כמלאכים. מלאכים נפלו בכל מקום, גשם של מלאכים.
|
אם היא מתחבקת איתו? לאא, מה פתאום. היא רק צריכה נחמה כי רבנו
אתמול בלילה. אם היא מנשקת אותו? לאאא, מה פתאום. היא רק רוצה
להריח את ריח האפטרשייב החדש שלו. ועוד פעם אחת אתה תפריע לי
עם דברים כאלו, אני לא יודע מה אני אעשה לך
|
זהו, נמאס לי מהחיים. אדם חכם אמר לי פעם, שהחיים זה חרא אחד
ארוך, ופה ושם יש נקודות קטנות של אושר באמצע. וואלה-צודק. כל
החיים שלי-חרא אחד ארוך. אותן נקודות של אושר עוד לא צצו. תמיד
רציתי לצנוח צניחה חופשית. להרגיש את האוויר על פניי, את
הנפילה...
|
בפינה הרחוקה של החדר עמדו שלושת הדברים בהם לא השתמשתי מהפעם
הקודמת שנכנסתי לעליית-הגג: זוג העיניים שלי, זוג האזניים שלי
והחלק מהמוח שאחראי על ההיגיון הפשוט. משלושתם נפטרתי לטובת
הלב כשהתאהבתי בה לראשונה.
|
1. פנים. חדר של דנה . ערב.
דנה (בת 17, כיתה י"ב, בחורה יפת מראה) שוכבת על המיטה ומקשיבה
לשיר "girls just wanna have fun". הטלפון מצלצל ודנה עונה.
דנה
הלו?
מורן
דנוש! מה קורה?
דנה (שמחה מאוד)
פרפרים שמחים J
מה איתך?
|
תומר :
6-9 לי. כדור שלך. (מוסר את הכדור לארז) סע.
ארז מתקרב לסל, תומר חוטף לו את הכדור וקולע.
תומר:
10-6.
מוסר את הכדור לארז. יעל עוברת ליד המגרש. תומר מסתכל עליה.
ארז קולע.
|
דוד (צועק):
את אל תדברי אליי ככה! תראי קצת כבוד! איפה נועם?
הילד רועד
אמא (בוכה):
לא... אל תיגע בו...
|
נשמעת ירייה. אקדח נופל לרצפה. יעקב ממהר אל רבקה (לבושה
בבגדים חילוניים), ששוכבת / יושבת מעולפת, שעונה על הקיר, פצע
ירייה בחזה. יעקב מתכופף אל רבקה ומחזיק בראשה.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
בהתחלה רק הייתי
קוראת. הייתי
מרחמת על כל אלה
שיושבים שעות
ככה - אמרתי שלי
זה בחיים לא
יקרה.
אחת בפגישה של
"מכורים
אנונימיים
לסלוגנים". |
|
