|
הלילה היה אפל במיוחד. הכוכבים התקבצו יחדיו מאחורי ענן דליל,
מנסים להתחמם באורו הקלוש של הירח. יצאתי אל הלילה, סיגריה
כבויה בזוית פי, מחפשת אש אמיתית.
לפתע היא הופיעה מולי, לבושה לבן, כמו שילגיה בערב חופשי.
|
איש צעיר הולך ברחוב. אישה צעירה הולכת מולו. מבטם מצטלב. היא
אוהבת את מה שהיא רואה, הוא גם. שניהם מסיטים את מבטם וממשיכים
הלאה.
איש צעיר הגיע לדירת האהבים השכורה שלו. נערת הזיונים הזמנית
שלו כבר מחכה לו שם, מחליפה ערוצים בקוצר רוח ומזפזפת בשלט
|
כשנעלי הבית שלי התחילו לדבר, הבנתי את חומרת הבעיה. עד כה,
במשך שנים, אולי עשרות שנים אבל מי סופר, הן היו שקטות להפליא.
רכשתי אותן בשוק בניו דלהי מרוכל צעיר שנראה זקן. למרבה הפלא,
לא הוא פנה אלי, אלא אני אליו. משום מה הרגשתי צורך חזק ברכישת
נעלי בית שישמ
|
סיפורנו מתחיל באחת, שמה דווקא שולה. תשאלו למה אתה אומר
"דווקא"? אה-הה! אז אעלה על פני ארשת של יודע דבר וארמוז כי
עליכם לחכות עד סוף הסיפור כדי להבין מדוע אמרתי "דווקא".
|
סיפור זה אינו מומלץ לילדים מתחת לגיל 16, נשים בהריון ואנשים
הסובלים מבעיות לב.
|
תותי חסרת בטחון. תותי חושבת שהיא לא מספיק מוכשרת. תותי חושבת
שלמעט פוקסים של חצות כשרון הכתיבה שלה לא משהו.
מה דעתכם ?
|
אבל האירועים, אותם לא נדע בודאות לעולם, הביאו את הנסיכה
למנות דרקון מאיים, יורק אש, שמגן עליה מפני תלאות העולם, מפני
האמת, מפני הרגש. הדרקון לעולם אינו ישן, לעיתים מנמנם הוא
קלות, אך עין אחת תמיד פתוחה.
|
הזקן היה כל כך שמן עד שמפלי שלושת הסנטרים שלו רבצו על חזהו
כאוהד כדורגל שרוף לאחר הפסד קבוצתו. כל מבט ששלח הזקן לצדדים
הרעיד את שלושת הסנטרים, והם, אחוזי תזזית רטטו ימינה ושמאלה
כמבקשים אף הם לבדוק מה קרה ועל מה ההמולה.
|
התקתוק של הנשק הנחבט על גבו בזמן ההליכה הזכיר לו משהו. מה
לעזאזל זה היה? קליק, קליק, קליק. עם כל צעד קליק.
|
ים היה דג תמים, יפה נפש, שלא הזיק לאיש. אהבתו הגדולה היתה
שחיה קלילה סביב שיח הפלסטיק הקטן, שמצידו השני שחה חברו (או
חברתו) - חוף.
|
אולי היא תבחר דווקא בקוקטייל כתום, תמיד אהבה להיות יוצאת
דופן אבל לא בצורה צועקת, ותחכה למלך שרמנטי, שהרי בגילה
הנסיכים מחלומות הילדות הפכו כבר למלכים, רק ניצוץ התכלת
בעיניהם ירמוז על משובות הנעורים שלהם, על הימים בהם לא ייחסו
חשיבות להון, לעוצמה...
|
אתמול בלילה ירד גשם והיה לי קצת עצוב. בעצם אני לא בטוחה אם
היה לי קצת עצוב או קצת רגיל. בעצם אולי זה היה קצת רגיל,
והקצת רגיל היה לי קצת עצוב. אמא אומרת שכשיורד גשם זה סימן
שהמלאכים בוכים. אתמול בלילה המלאכים בכו.
|
שוב הגיע החורף, שעתם של אנשים בודדים לחוש את הלבד שמלווה
אותם כל היום, וכעת צועק באוזניהם, אני פה, אני פה. הסתובב
בדירת הרווקים שלו חסר מנוחה. הדליק את הטלויזיה, מדורת השבט
בערוץ 2 רק גרמה לו להרגיש יותר זר, יותר לבד.
|
יום השואה 2002. ג'נין. עץ עקשן עומד בינות לחורבות מחנה
הפליטים.
|
ישבנו, בקור של נובמבר, כך פתאום, על ספסל עץ, מול נחל מעורפל.
|
בהתחלה זה היה נעים. נזכרה איך נחתה באיביזה, נערה ממושקפת
מבית רמת השרוני ממוצע, עם ציונים ממוצעים, חברים ממוצעים,
משפחה ממוצעת ואהבה אחת קצת פחות ממוצעת ששברה את ליבה הממוצע.
|
שקיעה, יום שישי, בין כסה לעשור, חוזרות המחשבות
|
חידת אבא ירח
מתת זהר דומם ישלח
תעתוע או ממש
מתק שפתיים מחוייך
|
ערב חמים, אישה יצאה את ביתה. משבוששה לשוב החל בעלה לדאוג.
כוחות הביטחון חיפשו אחריה כל הלילה ביערות בן שמן. בבוקר היא
נמצאה ליד גופת מאהבה, במצב של הלם, לוחשת- "אני רוצה הביתה,
אני רוצה לראות את הילדים".
|
נערה על החוף עומדת
רוח ים קלילה תנשב בשערה
פניה
נעדרי הבעה
כלקט כפרי
במקרר בסופר
|
שחודש נובמבר נכנס
והים אינו תכול עוד
גליו מביאים ריחות של ארץ אחרת
ושל אהבה ישנה
|
מתי לאחרונה
הרגשתם כמו עציץ
יכולים להתפתח
במתחמם מוגדר מראש
|
אתה כל כך מנסה לא לתת לזה לחדור אליך. לבסס חומת הגנה מבוצרת,
לעטוף אותה בשקי חול, בקטעי אופטימיות. שרואים סופרמרקט שמישהי
בחרה לפזר את עצמה בתוכו, אתה מעביר ל- BBC פריים, וצופה
בבריטי החביב בונה חופשה מושלמת בטנריף ב- 300 פאונד.
|
אדם הולך בגן עדן. אישוניו פקוחים לרווחה, כל פלאי הטבע
מתקיפים את חושיו הטריים במתקפות רב חושיות. ציפורים ענקיות
וצבעוניות קוראות במלוא גרונן, פירות נוטפי עסיס קורצים לו
מהעצים השופעים, פרחי לוטוס וחבצלת למרגלותיו, ורוח אלוהים
מרחפת, עדיין מרחפת, ממעל.
|
פאראפרזה ל"מעין אחרית הימים" של יהודה עמיחי
חתן פרס הנובל החי טלפן לחתן פרס הנובל המת
"הלילה הם בהחלט יבואו
שריין את בתי הקפה
סגור את אולמות השמחה
קרא לחיים הביתה
והיה מוכן"
|
|
|
"גם אנחנו בבמה
חדשה"
קאנט ואריסטו
מתחנפים למנהלי
האתר כדי להשיג
תנאי עבודה
משופרים, כי בכל
זאת בנאדם צריך
להתפרנס ממשהו,
ואם כל הכבוד
לפילוסופיה, אי
אפשר ללכת איתה
למכולת. |
|
