הגעתם לדף היוצר של ניצן.
כאן תוכלו לקרוא דברים שהיא החליטה, אחרי התחבטויות
ארוכות עם עצמה, לפרסם.
וכמובן, אחרי שהיא הסתדרה סוף סוף עם המחשב
הארור....

לצערה, זה עוד לא יכול להראות כמו אחורה של ספר,
מכיוון שהיא עוד לא יודעת מה הולך להכתב פה....

אבל בכל מקרה, היא מקווה ש... לא תשנאו מה שהיא
כתבה.

היא מודה לכם.



פתחתי את דף היוצר הזה בשנת 2002, בגיל 16. אני לא
זוכרת אפילו למה עשיתי את זה. נראה לי שאז זה היה
הרבה יותר באופנה, והגישה שלי נטתה יותר ללמה לא
לעשות יותר, יותר מאשר ללמה כן.
את שני הכתבים הראשונים כתבתי בעיתויים די קרובים
אחד לשני, ומאז אני מפרסמת כתב חדש בתדירות של בין
פעם בחודש לפעם בשנתיים, זאת עקב שכנוע חוזר ונשנה
שלא באמת אכפת לי מהדף, לא באמת אכפת לי מהתגובות
ואני לא ממש משקיעה בו.
למה אני בכל זאת מפרסמת? באמת שאין לי מושג.
כפי שאין לי מושג שאם אני כה משוכנעת שכתיבה היא מה
שאני רוצה לעשות בחיי, מדוע אין אני מתחילה בזה כבר
עכשיו.
אז אולי, מתוך עצלות, או אדישות, זה הכי קרוב שיש.
לא זה סוג הכתיבה שאני רוצה לעסוק בו, אך זה ארגז
החול שלי. מחשבות, התיימרויות, שאיפות.
אולי יום אחד יהיה פה משהו רציני.

למה אחרי ארבע שנים החלטתי להחליף את ה"כמה מילים על
עצמי" הילדותיות והמצחיקות שנמצאות בו? גם בקשר לזה,
אין לי מושג.
אולי עוד ארבע שנים אכתוב משהו קצת יותר מגובש, ואז
יהיה זה גם בגוף שלישי, לשביעות רצונם של העורכים.

just the two of us אני והבטן שלי הולכות לעבודה. הצל שלי גדול יותר מבדרך כלל. אני לא מבינה למה.

מלון קולי זה לא עצב, זו מלנכוליה. לא מספיק בשביל לבכות, אלא רק בשביל לדמוע.

החוף ביקורתי החוף. החוף זה סרט הוליוודי. לא סתם סרט הוליוודי, סרט הוליוודי עם לאונרדו דיקפריו. כוסון. עצם המחשבה שמחשבות פילוסופיות, פואנטות והרהורים על החיים יכולות לעלות מצפייה בסרט הוליוודי, אמריקאי, עם לאונרדו דיקפריו, מעוררת גיחוך קל.

ברכבת גבר שלום, אה, קוראים לי דני, לביא ורציתי להגיד לשירה כהן שאני אוהב אותך, ו.. האם תתחתני איתי! ברקע נשמעים הנוסעים מוחאים כפיים, שורקים, וקוראים קריאות.