|
נאיבית,
גם כשלא צריך.
18 אביבים כבר מלאו לה,
אבל טיפשה לפעמים.
לרוב כותבת כשעצוב לה,
או שהיא מרגישה צורך בכאב.
ולפעמים אפילו כואב לה לכתוב,
אבל היא מזוכיסטית.
שלום. זאת אני. תכירו.
זה תמיד נראה לגל מאד הגיוני שמחלת הסרטן נטפלה לאבא בגללה.
אבל היא אפילו לא כעסה על סבתא, תמיד ניסתה לתרץ את חוסר
האנושיות של סבתא כלפיה בתור זקנה. היא גם ידעה שכשם שהיא
איבדה אבא, סבתא איבדה בן. היא הבינה.
|
כמה דקות של הרהור והתנתקות בלתי נשלטת מהעולם. היא באמת חושבת
שאלכוהול יביא לה את היכולות להמשיך ולהתמודד עם מה שקורה לה?
אלכוהול הוא לא פיתרון, הוא ברירת מחדל.
|
הוא הוריד ממנה אט אט את החולצה. לא חשב לרגע אפילו, שזו עלולה
להיות הטעות שתהרוס לו את החיים, וגם לה. הם ישבו להם שם בחדר
החשוך, עם מנורה כחולה, שמאירה עליהם, ונמצאת שם בעיקר כדי
שתוכל לעמעם את המציאות האפלה, שהוא ניסה כ"כ להסתיר.
|
And I feel bad for lying to you
And I feel bad for dishonest feelings
And I feel wrong with you
And I feel it has no meanings
|
ועוד פיגוע, ועוד הרוגים. ועוד פיגוע, ועוד לוויה.
וריח של מוות חודר לנפשי. ומראות של דם ממש לידי.
|
שקט, דממה, נעורי יתומים
יתומים הם ממי?
לקחו, שאבו את מעט החיים
שעדיין נותרו בי
|
והילדות שחלפה טרם עת
והאבא שמזמן כבר מת
והאשליה לחיים טובים בעתיד
והשמחה הנאיבית - שמחה אינדיד.
|
הוא שם צוחק, ממלמל משהו ציני
רואה את אשתו מדממת במיני
זורק עוד מבט מזלזל ונגעל
יודע עכשיו, היא לא עוד בכלל
|
וכל הנותר הוא לחבוק בצער
שהיננו עדיין טרי
ושוב מפילה אותי הידיעה מהרגליים
היום אצלך, ומחר זה אצלי.
|
לדעת מעט.
להבין עוד פחות.
להרגיש הרבה.
לרצות להיות.
|
אני מתגעגעת ומוציאה תסכול בלילות לבנים
כשהרוח צוחקת והשמיים בוכים
בלילות חורף קרים מבכה על האונס
שלי.
|
והרוך והתמימות שבכזו אהבה
מותיר בי הרגשות נדירות
כמיהה, געגוע עצום ותקווה
התקווה ברצון לחיות.
|
להתעורר במציאות של חלומות נשמע אירוני בדיוק כמו להרגיש לבד
יותר בשביל ההרגשה מאשר באמת.
|
משחילים אולי חיוך או שניים
לתוך עוד מקום שאין לו מקום
מסרבים להסתכל לי לתוך העיניים
מפחדים לנשום.
|
התרגשות עיוורת מאידיאליזם,
של אנשים נטולי אינדיווידואליזם.
התבוננות פנימית באשליה,
של נרקסיזם.
|
עכשיו היא פשוט לא פה
כאילו בכוונה ברחה, כי ידעה שאני זקוקה לה
אולי היא משקיפה עליי מעבר להרים?
|
שובי הביתה, ילדה יתומה.
מכאן לא תצליחי לברוח.
אני אוהב אותך, הוא לוחש לה
ואז משתמש בכוח.
|
קח אותי אותך.
למקום בו התמימות היא לא מילה בכלל.
קח אותי איתך.
לכל מקום, אם רק תוכל.
|
והיו ימים, שמרוב כל המתיחות הזו ביננו, פשוט לא דיברנו. תמיד
הרגשתי שאנחנו מתחרות. כשבתוך תוכי הבנתי אפילו שזה משחק מכור.
על מה אני בעצם מתחרה? היא כ"כ הרבה יותר ממני.
|
אבל החורף. ממש תענוג. העונה הכי רומנטית שיש. השלג בחוץ
והערפל הם שגורמים לחורף להיות כ"כ רגוע ושלו. כ"כ שונה מהקיץ,
כ"כ אחר. הלוואי שהחורף הפעם לא יהיה אחר. הלוואי והוא יעבור
עליי כמו הקיץ. התקופה היותר יפה בחיים שלי.
|
אני לא אתחיל אפילו לתאר פראי-אדם שלא הרוויחו את אזכרתם על
גבי דף זה ביושר. ואני לא אתחיל שוב לבכות על הרוגי הפיגוע
אמש, כי את זה כבר עשיתי. ואני לא אתחיל שוב לקלל את המפגרים
האלה, כי מעולם לא הפסקתי. אני רק רוצה להביא לכם הרגשה
|
העבר, שאני חיה בו כעת, אינו מהווה אופציה בטוחה בשבילי יותר.
ליתר דיוק, הוא מהווה בשבילי זיכרון מסולף היטב - זיכרון
סובייקטיבי. אסופת מחשבות אופטימיות ותמימות.
|
ורק הדממה קוטעת את המחשבות.
את המחשבות המלוכלכות של ילדה קטנה כמוני.
|
תאר לך, אבא, שהסרטן לא היה קיים בעולם. תאר לך שבאמת היינו
משפחה שלמה ומאושרת אוליי - אתה, אמא, הבן הבכור שלך, שכ"כ
דומה לך ואני.
|
היום, איני יכולה לומר בלב שלם כי האידיאליזם שלי, ב-20 שנה
הקרובות יהפוך למציאות. המציאות, שנראית כרגע באופק היא טרור,
טרור, טרור. מאבק דמים, שנמשך כבר 3 שנים במספר.
|
נשרפות הדמעות באש הלהבה,
אך חלקינו עדיין בוכים;
מיראת שמיים, מדחיית הקרבה,
לעליונות נאלחת של כמה שוטים.
|
|
|
שערו בנפשכם אשה
שופעת, גדולת
חזה, ישבן
מהודק, ירכיים
מרטיטים, פני
אלה, צואר
ברבורי.
גמבה היא
ההיפך.
זוזו לסטרי,
מאוהב. |
|
