|
פעם.(וקצת היום)
האהובים עלי במיוחד:
בסיפורים:
לחבק, את יודעת?
מודה ועוזב
ערב לזכרי
בשירה:
שלושה לאווים
כסלו
עגה נשית
אחרית
את לא קונה בגד בשביל לתקן אותו?
נכון.
אהבתי את הביטוי, את הדימוי- מה שזה לא יהיה.
אבל לפעמים אתה נתקע וחייב לקנות בגד כי אין לך אחר אז אפילו
אם זה לא הולם אותך במאה אחוז...
|
שוב אני בונה חומות מקלפי טארוט שחזו לי שבר.
בשרב הכי כבד אתה לי קרח, ואני נמסה אליך כדרך כל האדם.
|
זה לא שמלה זו חצאית. עניתי. בולעת את הגושים האלה של
ההתרגשות. ממשיכה לעמוד זקופה.
והוא חייך. אז תקפלי אותה קצת וקדימה. לחבק את יודעת? ולא
חיכה שיהיה לי נוח ודהר.
|
שפיריות כחולות. פס אדום באמצע. משקשקות את הכנפיים שלהם אל
מול חלונו.
|
"זהו. את יכולה לראות את הענייין כגמור"
מחייל אלי עוד חיוך אחרון. מחליק את הטפסים לנרתיק שלהם,
הכחול, וממתין שאפנה את מקומי.
|
היום הולכים להרוג אותי.
זה בטח נשמע כאילו גמרתי למישהו את העוגת יומולדת והולכים
לגלות שזו אני.
אבל לא.
|
"קר לפרחים שעומדים שם בגשם", איתמר אומר וקוטף לי שניים.
"תשמרי אותם אצלך".
"לי קר בפנים" אני עונה. איתמר לא מחבק וקובע לי: "כי את
מתחבאה מאלוהים".
|
מה? אין חתולים בצפונית לטיבט? וחתולות?
ירושלים היא מקום טוב למדוד אותך בעיניים.
|
באמצע אני מתעצל, גם ככה את לא תזהי אותי אחרי הבוקר שאחרי.
אז אני לוחץ pause, משאיר אותך חצי ענן חצי עוגיה.
|
כבה לנו עוד פעם אור.
לקראת הסוף
אנחנו רק מתחבאים
האחד בשני.
|
היום לא הבאתי
איזמל
לחתוך לך את הקרביים
|
מִסּוֹף תִּשְׁרֵי,
הֲכִי אֲנִי אוֹהֵב
בַּיּוֹם
אֶת הַחֵצִי-שָׁעָה אַחֲרֵי
|
ואל תדאג-
אהיה בסדר
בזמן שתקח את הזמן
לפנות לי קצת זמן,
למצוא את עצמך.
(ועוד כל מיני דברים)
|
כמו מבטחים ללא חוף
כמו מקלט ללא עיר.
רק רציתי להאיר
את עיניך
לזעוק בתחינה
"הנה מערבולת סוף"
|
הסנדלר מאגריפס מוכר לי כפפות יד שניה.
ואומר לי לתת לך יד.
ראשונה.
לפני שיצודו אותך ליליות ממני.
|
עוד הריון הזוי
אני חוזה עתיד לכשל
אהבה רצופת ממטרים
של התפעמות לא בשלה
ואני בשלי.
|
עדיין חולמת
איש
מקמר את זויות הריח
|
כך אני רואה אותך מאחורי הקלעים של
הזכרון
|
פתלוגית, ניתן להפריד את האיברים שלי
להשיט בפורמלין
ולחכות שתצוף האמת
|
אל תוך מצולות השינה
לא באים בשניים.
אז אני מעייפת את עצמי,
שטופת זיעה מטפסת
לגמור לפניך
|
היי לי אם ואחות.
כבי את האור,
אני לא נרדמת ככה.
כסיני בשמיכות.
כבי לי את החושך,
הוא מפחיד אותי.
ותשלחי לי איזה קרן אור אחת.
|
תן לי לנחם אותך
לפני שאתה הולך עוד פעם לאיבוד.
האהבה שלנו מתה-
אלף מיתות משונות.
עכשיו עכור
|
סוף הקיץ,
הבהוב אחרון של ים.
|
דינוזאורים צהובים חגים
מסביב לקליפות שהשרנו
|
אולי הייתי צריך
להכניס לה מכות
לתת לה לבכות
לא לחכות שהיא תחליט.
אני רק מהנהנת בינתיים
(בסופ גם אמחא לו כפיים)
|
אין בי מנוסה,
לא ניצחון ולא תבוסה,
ולא פשטות.
|
אני
שטר חוב חיוור
שאתה
מתאמצ לפרוע
באלימות אילמת.
|
חמש שעות.
מלאך אחד חטף סטירה.
אני בינתיים אסתתר
בקונכיה
|
עוד שבוע.
תמיד הכי מפחיד לפני ש...
ואתה הרי רגיל לשזור
זרי זרדים לשערי.
|
בבית הקברות-
תמיד קר.
וגם תמיד מאוחר מדי.
|
מרוב חתכים,
מרוב חריטות אור בעור
נוצר לי כיס בלב
|
רק לילי
הכאב שלה חרוט
על נייר פפירוס
מאוכל.
|
לא רגועה, היא אומרת.
ואם רק הייתי חוזרת
על זה שוב הייתי
מדויקת
|
תשכחי כי שתק עבורך
וריגש
וסימר את עורך.
עכשיו יש לך קבר
במקום ששכן לו הלב...
|
תבוא אלי עכשיו.
תזכיר לי תמונה מטושטשת
כשהאהבה שלנו
|
גם חלקים שלו
(והוא אפילו לא יודע)
פזורים על קרחות
מנסים להתחבר
|
עברו ימים- כמה אני נקיה ממך.
|
ברבות הימים אשב
אחשוב
איפה עצמתי עיניים
|
אני רוצה שתראה אותי בלילה-
עד שיעבור הסער
עד שתהיה מוכן לסלוח
|
צל כהה על עיניי שלי
תצלם אותם בפעם אחרונה
בזכרון
לדראון עולם שלך.
|
הנה אני מתפשטת
כמו אביונה חסרת מעצורים,
מחפשת הצדקה
כמו שיר.
|
תשתה ותזכור:
לגימה אחרונה תמיד מצמיאה.
תעדיף לחכות כל היום
כל הלילה
|
פרפר
בלב שלי
מנגן לי מנגינות
של חג.
|
חלקים
אני נותנת לך אותי
בעטיפת שוקולד
מקומטת.
|
שומעת שיר חדש מנגן בתוכי
אהבה.
|
ידיים קטנות שלך אהובתי,
נוגעות מתוך חלום
מה את ממששת?
את עורי ושערי
|
בטח עוד פעם אתעורר:
אמא תנאם
אבא יכבה סגריה
לתוך מאפרת חייו
האינסופית
|
וגמרתי אומר
להיות שקטה.
כמו חתול רע או שבע,
כאילו נוח לי בתוך
עצמי,
|
פעם כבר עמדתי על סף תהום
והצלתי אותי.
|
אני לא פרייאר.
אני לא אחד שנותן שישפילו אותו.
אז נשכתי אותה.
לא התכוונתי להכאיב- רק להזהיר אותה שגם אני מסוגל.
|
עברו איזה 24 שנים.
נותר עוד תחנון אחרון.
|
|
|
בטחון עצמי
הידיעה שגם אם
לא עומד לך
כרגע, מתישהו
אחר כך - הוא
יעמוד.
(הלקסיקון) |
|
