|
נולדתי בסוף שנת שמונים ואחת
גדלתי בעיר שעכשיו היא פרבר ירושלמי
את רוב שנותי עשיתי ועודני עושה בירושלים הבירה
שהיא המקור, ההשראה וכוח החיות שלי
אם אשכחך...
רוב הסיפורים והשירים הם די אוטוביוגרפים עם קריצה
בדיונית פנטסטית ורומנטית לאללה.
בנוסף לכתיבה ישנם גם הציור, הפיסול, המשחק וביקורת
עצמית רבה ולעתים מיותרת.
או, איך שדוד גרוסמן קורא לזה, "השוויץ של
הביישנים".
איש אחד קם בבוקר, הלך לשירותים והביט במראה בתיעוב
|
זה הבן שלי, אור. אמר אבא וליטף לי את השיער. איזה שיער יפה יש
לבן שלך, אמר אחד האנשים מנייר. כזה זהוב ובוהק, אמרה אישה
מנייר. כאילו הוא ירד ישר מהשמש. יש לו שם מוצלח, נכון? אמר
אבא. אמא חייכה והציעה גם פירות.
|
"אתה לא תאמין מה קרה לי, אחי. חבל על הזמן."
"מה קרה?"
"פשוט לא תאמין."
"נו ספר, ספר, אל תפחד."
"אתמול בערב נסעתי באוטובוס הביתה."
|
ספטמבר 98.
לאחר לילה בו של שמיעת "היהודים"
|
שני אנשים עומדים על המדרכה הרטובה ליד תאי הטלפונים. איש שמן
במעיל כחול וכיפה בועט בשברים של זכוכית ומתכת. "אתה רואה,"
הוא אומר לחברו. "זה חתיכות של הפצצה. כל זה," הוא בועט בהם
שוב ושוב ורעש של מסמרים מתגלגלים נשמע. "זה מהפצצה." הוא חוזר
על כך שוב ושוב. אנ
|
המדרון היה חד מאוד והיא כל הזמן ניגפה ונפלה. גשם וברד הוטחו
מהשמים אך היא לא נעצרה, לא וויתרה. נשימתה התקצרה בשל הטיפוס
המייגע. היא ידעה שהיא חייבת להגיע לפסגה.
|
חיבקתי את עצמי כשהסטתי עיני מעיניו והלכתי משם, ראשי מורכן.
קצר ולעניין.
הוא לא בזבז הרבה זמן בניסוחים מבולבלים. אף פעם לא היתה לו
בעיית התבטאות.
אף פעם לא אמר הרבה גם. לא הרשיתי לאף דמעה לחמוק מעיני.
זה יבוא אחר כך, ובכמויות. עכשיו אני סתם הולכת, לבד
|
"את נורא חמודה, את יודעת."
ניסיתי להיחלץ מזרועותיה אבל היא אחזה בי בכוח מפתיע. היא
העבירה יד ארוכת אצבעות על לחיי. "אני ממש מצטערת על הסצינה
הזאת שעשיתי," אמרה פתאום ברשמיות אנגלית. "אני סומכת עלייך
לגמרי."
הרגשתי את עצמי מסמיקה והסטתי את עיניי הצידה. "
|
הנערה היפה הייתה לבושה בשמלה לבנה מכוסה גזוזי קרח. היא נעלה
נעליים בעלות להבי מתכת שהחליקו בקלות על המשטח הקפוא ורקדה
בחן רב מסביב להר קרח גדול, שהזכיר במידת מה את הר הקרח שהחל
להשתלט על ארץ האש.
|
לאחר שסיכמו על המחיר משתררת שתיקה. הנהג מכוון את המראה כך
שתראה את פניה. הוא תוהה, אולי היא נוסעת לראות את החבר שלה.
אולי לא.
אולי היא בעצם נוסעת לנשף פורים, אבל עכשיו לא פורים ואין לה
תחפושת.
אולי היא נסיכה מארץ רחוקה שמחפשת אביר שיציל אותה.
|
הוא עמד במרכז הכיכר, מציץ בשעונו. הוא נראה כמחכה למשהו. או
למישהו. בעצם, למישהי. והמישהי הזאת מאחרת. וזה הרגיז אותו. אז
הוא עיקם את זויות פיו למעלה, בתנועה עצבנית קמעה. תקע ידים
בכיסים והתהלך מצד אל צד.
|
אני והיא עומדות אחת מול השניה. נשימתי נעצרת, פחד איטי עולה
בי, בגרוני גואה החרדה. אני יודעת שרק גורם ההפתעה עוצר אותה
ומונע ממנה להתקיף אותי. והיא, גם היא לא יודעת, לא בטוחה, האם
אני איום או אולי גם היא פשוט הוזה. שתינו כלואות אחת במבטה של
השניה.
|
מרגע שהחל לשיר הפך לאדם אחר.
מאחד שנראה במבט ראשון כ"פריק" אנגלי צנום, בעל ידים ורגלים
ארוכות מדי, לבוש בגדים הגדולים מדי ממידתו, שגורר את גופו רחב
הכתפיים בגמלוניות מה, הפך לאדם שופע ביטחון עצמי. עיניו נעשו
בורקות, שפתיו מלאות ואדומות.
|
אני נושמת עמוק אוויר לילה קר, איזה ריח טרי יש עכשיו, אם לריח
היה צבע הייתי צובעת אותו בירוק, ונזכרת. נזכרת בלטיפת אצבעו
החמה את ידי. נזכרת בצורה בה הוא צוחק, מפקיר את כל כולו
להרגשה המשחררת. חושבת. כן, יש הרגשה כזאת ומתחשק לי לשיר
|
"טוב, תתחילו." אמר הזקן והניח את החליל בין שפתיו ומוסיקה
נפלאה וקסומה זרמה דרך הנקבים השחוקים. עכשיו כבר לא יכולתי
לשמוע יותר את המחשבות שלי גם לו ניסיתי. העברתי את מבטי בין
הילדים המנגנים בלהט, בין הבנות ששרו וגם אני, עלי להודות, לא
ניסיתי להתנגד
|
הוא מדומה בעיני לאש המושכת פרפרים בלילה אפל,
הם נלכדים באורה המחמם וזה היא אוחזת בכנפיהם והם נלכדים
לתמיד, באין מכוחם להשתחרר מכישופה המופלא ומהופנטים מאורה
המרצד בשובבות כשדונים.
|
הלכתי שם בחוץ, ידי תקועות בכיסי מכנסי הג'ינס הכחולים והסוודר
האפור, קפצתי בתוך השלוליות, כילדה. נשאתי עיני אל הבית ממול,
מישהו נע מאחורי הווילון, הסיט אותו קצת ולרגע פגשתי בעיניו.
העברתי את מבטי לשמים, חשה איך המבט סר מעלי. הכל אפור עכשיו,
חשבתי.
|
ראיתי אותם
והם הידסו ברגליהם הדומות לטפרים
ציפורנים ארוכות וחדות
נשלחות להגיע אלי
הפכתי ראשי להביט בם
|
הרוח למעלה היתה הרבה יותר מסתם קרירה והיא רעדה מקור בחולצתה
הדקה. גבה כרע מעט מכובד משקלו של התרמיל והיא הורידה אותו,
מתמכרת לתחושת החופש המופלאה שידעה. היא ניתקה יד אחת מהמעקה,
בהושיטה אותה אל השמים הכהים, המעוננים, כמו ניסתה לחפון ענן
באצבעותיה.
|
בעלי חנויות במעילי רוח מתחילים להעלות את תריסי הברזל ולשחרר
את הדלתות מהמנעולים הכבדים. ריח של לחם נאפה מגיע לנחיריה
והיא נושמת אותו אל קירבה, מאיטה את צעדיה כשהיא עוברת על פני
המאפייה, אוצרת אותו בתוכה בטיפות, כדי שלא יברח כל כך מהר.
מחשבות על הלילה האח
|
הסרט דווקא הלך בסדר. לא שלחתי מבטים כמעט. ולא ידיים. הסרט
היה נחמד מינוס. מין קומדיה רומנטית קיטשית נוסח הוליווד.
הייתי מעדיף משהו אחר. אבל, פירסט דייט. אחרי הסרט, הלכנו
לאכול. היא נגעלה מהבירה שהזמנתי והזמינה שוקו עם הרבה קצפת,
שנזלה כל הזמן.
|
אחרי שהוא נרדם הלכתי למטה לחצר. ישבתי על הספסל שהוא הכי אוהב
ונזכרתי איך קלטתי במבט אחד שזה המקום האהוב עליו ביותר בבית.
אני זוכרת איך התרגשתי אז ועכשיו אני מרגישה שוויון נפש מוזר.
|
רציתי לדעת מה אתה חושב עלי. גם אני, כמוך, יוצרת. גם לי יש
רעיונות אינסוף, גם לי יש איכויות חדשות. אבל איכות לא מביאה
כסף. מצמצתי בעיני חזק, שלא תרגיש שעוד רגע ואני נשברת. הייתי
רוצה לחשוב שאני חסינה, בלתי פגיעה. אבל רק מולך אני מתמוססת.
|
עצמתי עיני מפניהן ולא יכולתי שלא להזכר בקרני האור של המכונית
שבאה לקחת אותו בדיוק לפני שבועיים. מזל הוא לא היה בבית. הם
חיפשו אצלו, עשו בלגן אבל לא מצאו כלום.
נשמתי לרווחה ופתחתי את החלון
|
העננים נערמו חסרי מנוחה מעל גגות הבתים הקטנים. אצבעותיי קפאו
תוך כדי כתיבה. גשם כבד ירד היום אחר הצהרים. שוב חשבתי עליך
ללא בושה. מחר אומרים שלג יהיה גם אצלנו. עכשיו יורד כבר
בירושלים.
|
שלוש בלילה, אני רעבה. מאוד.
"מה את רוצה לאכול?" הוא שאל אותי.
ניערתי את רעמת שיערי המרושל והבטתי בו מעבר לכתפי החשופה.
"מה יש לך?"
|
רק כשהגיעה הביתה אתמול בערב הרגישה רצון להביט ביד שנתפתחה
עליה גרדת איומה. שריטה ארוכה ואדומה נחרטה לאורך זרועה.
בתדהמה הביטה בעצמה במראה. כזאת אני? חשבה ואז ניערה את ראשה
בביטול. זה בטח בגלל הלחץ. הרי המנכ"ל של "שולמית" הגיע והלחץ
של היום בבוקר...
|
beside me, love you're laying
eyes up to the sky
reflecting it accurately right
you say you like me
being so adored I like you so
|
I spend my nights and days to improve and change
emotions and devotions to restore my way
|
את ואני יודעים הכל
בלילות חשוכים הולכים
מביטים בעינים, מחייכים
נושמים.
|
הקלות הבלתי נסבלת של שתיקה מאחוריה אני מסתתרת
במשפטים ארוכים אני מסתבכת וכושלת
אל תוך האין - רעם ואל תוך האי - שקט
|
למעלה
נמצא האור
לפעמים חודרות קרנים חוורות
ומאירות את
הבור
ואז עובר היום
והן דוהות אל הצללים
ונותנות להם לשלוט
בי.
|
אזכור שוב איך
הידקתי אצבעותיי על ארנקי
וקראתי ענות לעזרה
וידים עבות את גופי עוטפות
בגרוני גואה הבחילה.
|
בשדרה הלכנו
קרובים אך לא נוגעים
חשתי אז
כמה קרובים אנחנו
וכמה רחוקים
|
בלילה הילכתי בין קברים דוממים
וכלב נבח אי שם בינות לעצים
הבטתי בכמיהה לעבר בתים מוארים
וגינות, ילדים, חתולים מייללים
|
אין שום רעיון לדעת מה שלי
מוחי, לבי, כבר לא שלי
|
היא צוחקת ובוכה לסירוגין
היא יוצאת מדעתה לפעמים
היא הולכת והולכת
ותוך כדי היא דועכת
ללהבה איטית
|
ועולה וצורב
כמו עלבון מתמשך
כמו בכי מתהווה בתחתית הגרון
|
השיר אינו גמור
והיד כואבת
לא מסוגלת לזוז
ולכתוב רגשות מתפתלים
ועתה נעזבים בצד
|
המברשות נותרו ריקות מצבע
ומכחולי התיתמו בדממה מרגש הציור
|
ואני מתבוננת מבעד לחלון
צופה בהשתוללותו של הטבע
ותוך כדי כך צופה בהשתוללותו של הטבע שלי
|
הכוכב שלי מאיר באור מיוחד
זוהר, נגה כסף, לעיניך בלבד
הכוכב שלך שולח אלי ברכות מתוקות
מעבר להרים וארצות רחוקות
|
תחילה הלך הוא ראשון
אחר כך אבדה גם התקווה
ובעקבותיה נעלמה הציפיה
ואז החלומות והפנטזיות,
יד ביד אוחזות,
מצחקקות, מפטפטות
|
הצל שמעל קיפץ ורקד
והזכיר לי בלרינה צעירה
עומדת על רגל אחת
כמו בציור של דגה.
|
לו יכולת לזרוע בי
זרעי אושר של אינסוף
|
כשכולם מסביבי
מדברים צוחקים רוקדים
לוחשים אחד לשני
מילים שאני לא שומעת
ואני לא יודעת
|
בזחילה גואה באוטובוס רטוב
מראה על השעה שעון שמוט
מראה על הכתוב שלא כתוב.
|
ואני מתרפקת בתוך הגיהנום הפרטי שלי
משחקת שח עם אשמדאי מפסידה שוב ושוב
אך תמיד ממשיכה את העינוי
מתי כבר אלמד
|
אינני יודעת מתי הפכתי למפלצת
קרת לב ודם ועין
אינני יודעת כיצד הפכתי בלתי מושגת
נסיכת קרח, פצצה מתקתקת
|
מתוח החבל עוד מעט יקרע
אתה משחק באש
הדוד עוד מעט יתפוצץ
|
ביום האחרון של החודש
נגיעה, עוד מעט ראש השנה
|
ותתאר לך שעכשיו הייתי חיה אתך
שוכבת אתך באמצע הסלון
רואים חדשות ואתה נוגע בי
בדיוק איפה שטוב לי
|
בשמי פרחים נושקים לגופי
מתלטפים על עורי ברכות
מתענגת על טעמם העדין
שפתי נפשקות ברוגע
|
תן לי להנעים מעט את זמנך
(אם בריקוד אם בזמרה אם בשכיבה)
|
לו רק יכולתי להחזיר
את הזמן אחורה
עם שעון בן 17
|
בין אברי הפנימיים המוצעים למכירה פומבית
בולט הלב שלי הולם בקול
רוצה להתפרץ מבעד למעטה האדישות
שעוטה עלי, בגללך
|
חיוך דק
קצה של מבט
תחילת מילה
בלאט
|
היה שלום לנצח
תדע שאהבתי
אבל כבר לא
וזה מוקדש לך
כמו כל האחרים
כמן קשת בענן
שנעלמה פתאום
לאחר שנטעה תקוות
לא ברורות.
|
וכשאני חושבת עלייך עכשיו איני יכולה שלא לראות את המבט העייף
הנשקף מעיניים עכורות. בביקור האחרון כבר לא זכרת מי זו מירב
ומי זו אפרת. ויש לי תמונה שלי ושלך בחדר המבקרים בבית האבות
הסיעודי.
|
ואתה מחייך את החיוך הזדוני
אתה יודע הכל,
יודע מה טוב בשבילי
ואני, כשאתה בתוכי חשה פתאום
שגם אני בתוכי
|
כמה ברי מזל הם. כמה ברי מזל הם מרגישים בודאי. שהם בטח מביטים
עלינו, האאוטסיידרים, ממרומי ערפל האושר שלהם. ברחמים, כנראה.
מסכנים, הם חושבים. אושר אין להם, חייהם ריקים.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
טרבלינקה,
לאבותינו ולנו
פעיל כך ממשיך
להתבלבל |
|
