[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









http://blog.tapuz.co.il/crazymary
ICQ 97841970 97841970  crazy mary

אל היצירות בבמה האהובות על מירב דניאליאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי מירב דניאלי
היום כבר קארה, אבל חלקכם אולי מכירים בתור מירב, או
מרי...
ילידת חיפה, 1984.
היום גרה ביישוב קהילתי קטנטן בצפון.
מצאה מחדש את האהבה, בשמש, בכוכבים, בירח, בים,
בעולם הנפלא הזה שמקיף אותה...
מבינה שאהבה זה לא פיקניק,אבל בהחלט מאוהבת
בפיקניקים. בימים ההם של השמש המלטפת.
אולי תלך לאיבוד יום אחד בפריז, עם צעיף צמר ענק,
מעיל ארוך ובלוק ציור.
עד אז תלך לאיבוד בעמקי נשמתה.





לא מאמינה שהספיקה לפרסם כל כך הרבה דברים של עצמה,
ועדיין לא רבע ממה שכתבה במהלך חייה...לא מאמינה שיש
לה עמוד כל כך ישן, ולא מסוגלת לפתוח אחד אחר אפילו
אם שמה השתנה...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
התבגרות
אישה אחת חיה כל חייה בשקר.
היתה יוצאת עם גברים, גם כשעוד היתה צעירה, בגיל ההוא שבחורים
נראים מועמדים פוטנציאליים יותר.
היתה משתכרת כדי להכנס למיטה.
שלא לדבר על לגמור.

זוגיות
הוא יודע שכשאני עוצמת את עיני, אני מדמיינת אותך, ואת לשונך
החמימה עוברת על כל חלקי גופי, אבל לו זה לא משנה. הוא נאמן,
נמצא שם כל לילה.

משל
כולם מרגישים במשב הרוח, אותו אחד שיכול להטות אותך מעט שמאלה
או טיפה ימינה - ולעיתים - אם תרצה, יסחף אותך לכיוונים חדשים
שמעולם לא ראית...

מירב לא חרמנית אפילו, שזה באמת מוכיח שמשהו לא בסדר פה.
מירב מחייכת וצוחקת כמו מופרעת כדי שאף אחד לא ישים לב שמשהו
לא בסדר. אבל בשניה הראשונה שאנשים נותנים לה רגע עם עצמה,
מירב פורצת בבכי היסטרי. כזה שהיא לא ידעה כבר המון זמן.

ארצישראל
הוא דיפדף בין העמודים, רואה אירועים היסטוריים שלמד עליהם
בתיכון. כשחשב שלא יאמרו לו דבר, כעת הוא מבין את עוצמתם...

אז הסעתי אותך חזרה למקום ממנו באת,והשמים המופלאים הסיחו את
דעתי לצלילי קולה הענוג של איגי. אווירה כמעט קסומה. אתה כבר
לא כאן לשתוק איתי.
הרמזור התחלף לירוק, ואני דוהרת. כממהרת לחזור, כך אולי אמהר
לראותך שוב.

זכרונות
הרעש כל כך חזק שכבר אי אפשר להשאיר את החלון פתוח. המערכת
מנגנת לה שירים רומנטיים ישנים שאהבתי לשמוע. הקטורת מפיצה ריח
של וניל בחדרי הקט, והחדר כולו מואר בצללים של סתיו...

אוטוביוגרפיה
אין לי כל טעם שתנסה לשלב אותי בחברה. אני פשוט מרגישה חסרת
משמעות ומרגישה שאני מבזבזת את זמני וזמניי אלו שעוד לא הבינו
את בזבוז הזמן האדיר שהם מבצעים עצם נשימתם...פעם, כבר איבדתי
אותו ומצאתי אותו אי שם בתוכי...

אהבה נכזבת
כמה צילצולים וממש יכלתי לראות את עצמי מתהפכת במיטתי. נעה מצד
לצד, בחוסר נינוחות שלא נצפה מעולם. מי ישמע, כולה צילצלתי,
בסך הכל ניסיתי להעיר לתשומת ליבי שאני עדיין שם, בגשם, בשמש,
מחכה רק שיפתחו לי את הדלת. לקח לי קצת זמן להבין שמצלצלים
בדלתי...

ונסעתי. הכי רחוק. אל גבעות ושדות, אל ימים ושעות, אל פקקים של
אחר הצהריים במרכז העיר.
והגעתי אל החנות, שהיתה בעבר מרכז חיי, כי ההוא שם, שהקים, היה
מרכז חיי. ומאז פחדתי להכנס, כי ההוא כבר עבר, ואולי איתו
היכולת ליצור. ליצור ללא מילים.

אוטוביוגרפיה
פעם, בעודה משוטטת ברוחות החשוכים, נפגשה אותה חתולת רחוב
שרציתי להכיר בחתול בית שרצה ריגושים.
התחכך בה החתול כמרמז על רצונו לשמוע את סיפורה.
כל שידעה היה להביט בהם, לעיתים הרשתה להם להעביר בה ליקוק או
שניים - כמקווה שזה יפיג את מכאוביה לשניה.

יש לי אפילו תסריט בראש. אני אקח טרמפים. 3. עד שאגיע לקניון
חיפה. שם אקנה איזה סכין יפה. אולי אמצא בצבע סגול. שיהיה
סימלי.
אני אקנה גם בקבוק אלכוהול - כדי שההכרה לא תהיה בשיאה, ככה
אולי לא אבכה יתר על המידה. יחד, אבלע כמה כדורי נורופין. לדכא
את הכאב.

גיהנום
אולי...
הייתי לוקחת לי את כוס הקפה לדרך, והיינו יושבים באיזה מקום
גרוע, עד שאיזה אפס היה מחליט להפיג את השעמום ולנפץ על אורי
בקבוק זכוכית, והוא היה מת.
לא הייתי מגיעה לעבודה, והייתי מפסידה 80 שקל. הרי הכל סובב
כסף. ככה אני לא צריכה להרגיש.

עזבנו את המקום, ונסענו לכיוון "הפינה", בית הקפה האהוב
עלינו.
בזמן שאריאל הכין לנו את הקפה, דני מצא לנכון לרדת עליי. "סוף
סוף... היית כל כך קרוב. למה אתה תמיד הורס? אתה כבר בן 26
ואפילו חברה אחת אין לך. באיזשהו שלב גם זה ילך לרעתך!" דמעות
עלו בעיני...

עמדתי מול פתח ביתו. הכרתי את הדלת הזו הכי טוב בעולם ומעולם
לא התלבטתי האם להכנס או לא. זה הרי הבית שלי. טוב. לא הבית
שלי. הבית השני שלי. אבל ידעתי שאם אני אכנס עכשיו, יכול להיות
שאני אאבד את הבית הראשון שלי...

...ידעתי שבעצם נשארו לי רק עוד כמה דקות בטוחות איתו. שלי הוא
כבר מזמן לא,מאותו רגע שהוא החליט שנמאס לו מהמשחקים שלי.
ועכשיו הוא גם עוזב את העבודה, המקום היחיד בעולם שידעתי שאני
אראה אותו, לא משנה מה יעלה בגרול מערכת היחסים שלנו...

מסעות
ילדה קטנה בגוף של אישה מסתובבת בעולם בגפה.
בכל קיוסק שעוברת קונה סוכריה בצבע שונה, ובקבוק נוסף של בריזר
אבטיח.
היא כנראה עוד לא התבגרה מספיק כדי להבין מהו אלכוהול טוב.

אוטוביוגרפיה
סוכריות צבעוניות טעימות. טעם תפוז, ענבים, לימון ופטל.
יאמי.
פותחת את הניילון השקוף ומכניסה סוכריה קטנה וצהובה אל פי.
אורלי מחייכת אליי, ואני מתיישבת על הפח ליד מקומה.
מבט אחד עליה וראיתי שגם היא מכורה כבר לסוכריות. אני אזהה את
הסחרחורת הזו על כל אחד.

אינטרוספקטיבי
נכנסה אל חדר האמבטיה, פתחה את זרם המים החמים, הורידה את
בגדיה ונעמדה אל מול הזרם. בכתה שעות על גבי שעות על גבי שעות
עד שהבינה...

ארצישראל
הוא חיכה לשיחת הטלפון ההיא.
ישב וחיכה, כמו בסוף כל יום. הוא התגעגע אליה. כשהתקשרה, לא
יכל עוד להחזיק את הכאב והתחיל לבכות. הדמעות פשוט פרצו בלי
יותר מידי מחשבה. "ענת, את לא יודעת...אני לא יודע איך אני
אוכל להמשיך לחיות ככה..." .

ייסורים
...הברקת של הרצפה נצצה בעיני. ריח אורנים השתלט על הבית -
מכוון חדר הכביסה הקטן. כן כן, הקטן..יש להם גם חדר כביסה
גדול. יש להם הכל...
עליתי במדרגות לכיוון חדרי בעודי בוהה במעקה העץ המפואר.
נכנסתי לחדרי שהיה לבן כסיד. לא נעים לי לתלות כאן פוסטרים של
זמרים,


לרשימת יצירות השירה החדשות
געגוע
...ואתה ממשיך קדימה, ממהר
אולי לאחרת אתה חוזר
כשאתה מיהרת גרמת לי לרצות
כי הבנתי שאיבדתי וחזרו הרגשות...

געגוע
אני חושבת שאני ישנה
ואולי אני לא באמת...
ואותו ירח כבר לא נראה אותו אחד
בלילה שאתה לא מחבק אותי לפני שאני עוצמת את העינים בפעם
האחרונה...

אמונה
אור בהיר
צבעי פסטל
זוהר ואהבה

אתה יושב שם שוב בבית
וחשוך ושוב לבד
השגרה הזאת יכולה לשגע
את האדם השפוי בעולם...

אל תתקרב אליי אם אתה יותר זריז ממני
מעולם לא ניצחתי בתחרויות

ביקורת
גל, האם את בסדר?
אל תשכחי שאני אוהבת אותך...

שקט, שקט פה הכל חשוך
והאופק לא נראה
וכל דבר פתאום סבוך


אשליות, פתאום מתנפצות

אתה עומד שם מחייך,
ואני מרחוק מביטה
ואתה לא מודע
בכלל לא מודע...

ברגשות מעורבים
פותחת את השיחה הזאת
ולאף אחד מאיתנו אין יותר מידי מה להגיד...

אנ'לא יודעת מה אני מרגישה
עומדת מולך מרגישה קצת נוקשה...

ביקורת
...אומרים שעיוורת
עושה את עצמה
כי עדיף שם בחושך
מלראות מלחמה...

כמו גיבור הסיפור "כנורו של רוטשילד"
את חייך מודד ברווח והפסד

ייסורים
נוגע, לא נוגע, תחליט!
משפטים שלך הולכים אחריי
לא יודעת, עוד כמה אפשר?

געגוע
החיבוק שנזקקה לו
האמת שלה אמרה לא

לו רק יכולתי למצוא אמונה...

הטלפון הזה שבר אותו
למרות שהוא אבא שלה
הוא לא יכול להבין...

רצה להצליח
רצה לנסות
אפילו לומר קצת
מילים די גסות...

אמרתי שזה מציק ושזה מפריע לי
אבל לא באמת התכוונתי לזה
טוב, על מי אני עובדת?

מילים קטנות, מילים יפות
מילים טובות, מחרמנות
הוא הלך בין עצים, וחיפש ריגושים
היא עמדה שם לבדה, לא מצאה אנשים

אתה מתחבא מאחורי קיר שאננות
מחייך וחמוד וקרוב, ויש עדות
ויש שאומרים מסתכל בחיבה
ויש שחושבים מנסים מריבה...

אפור ולבן, מתערבב לי בראש
וכואב, כבר לא שומעת כלום...

אבל אתה
כמו אותה סוכריה למציצה
שיכולה למוטט את כל בטחונותיי

מחאה
השיר הזה נכתב לך
ואתה לא תדע
תן לאהבה שלך לפרוץ החוצה
אבל לא אליה

משהו לנתח
כמו אותו גליל נייר טואלט
ששכב על רצפת השירותים
שלבחורה שמנמנה נראו כסאונה

ייסורים
ואתה לא איתי
ואני כאן לבד
הגורל לרעתי
כי אתה רק אחד...

אכזבה
נדקרתי מהקוץ, החתך כה עמוק
אומרת לי לדבר אומרת לי לשתוק
צועקת שנמאס, מתי כבר ישתנה
שותקת ומחכה לקול שלא עונה...

הרהור
וביום מן הימים
אולי תסלח לי...

אוקיי, נו אז מה
אז אתה בוחר לאן
אוקיי, נו אז מה
אז יסתיר אותי ענן...

יושבת לך בחושך
מתחבאת מן הדמעות
ולא רוצה לפתוח אור
לא רוצה לראות...

אוטוביוגרפיה
איך עוד אנשים הרשו לעצמם להשתנות
איך כולם הסתדרו בחייהם החדשים
ורק אני נשארתי פה
לא מאמינה...

כל מה שאתה בשבילי עכשיו
יא עאיר
יא עאיר
יא עאיר

שחור פה באופק

ארוטי
היא חולמת שוב
את אותו חלום אסור
באמצע יום סגרירי
כמהה להרגיש את מגע ידיו...

נוסטלגיה
אני חיה את חיי
בעצב
אבל בלי מרירות
סוף סוף...

אינטרוספקטיבי
...אתם אפטים למצב כאן
חושבים הכל יעבור עם הזמן
אבל זה לא אז תתעוררו
לפני שתתעוורו...

הרהור
הכרת לי את הלהקה
הציפורים הנודדות
סילביה פלאת'

אכזבה
...תן לברוח
מאוחר
תן ללכת
כמה קר...

הרהור
תוהה לעצמי...
האם היא באמת משקפת את חיי...?
האם באמת באותה שניה שהשקיע האומן
הוא תפס את רגשותיי והקפיא ל 50 ס"מ על מטר...?

אכזבה
...לאט יורד על חולצתי
ולפני שאני בכלל מודעת
היא כבר לא שם...

געגוע
בשדה החיטה הגדול
נפל, נשבר עוד שעון חול
ומעבר הגדה השניה
עוד בת כפר עניה...

ארוטי
לשתוק, לצעוק, לרקוד בתשוקה
לבכות, לצחוק, באותה דקה
להרגיש, להבין, למה אני מחכה

קובץ שירים
רציתי להגיד
שאת טיפת הכבוד האחרונה
אני מאבדת
בשביל לשמוע
מה שלומך.

בעירום מלא
אל מול אור הירח...

מבינה שהכל זה ענין של תזמון
יודעת אם לא - הורס הוא אמון
אבל לפעמים, לא רק אשמתי
תפסיק להגיד שהכל זה אני...

איפשהו שם
אתה נמצא
שולח לי יד

ואת הצליל שרק שנינו יכולים לשמוע
אטמתי,. סגרתי בתוך קופסא קטנה...

כעס
כל פעם שאדם שאני לא מכירה
מוכיח לי כמה הוא יכול להיות טיפש
אני מרגישה את זה בא...

ילדה תתבגרי כבר
מתי סוף סוף תביני...

כמיהה
בעולם המיוחסים
אין מקום למשרתת קטנה שכמותי
אני חיה את חיי בפשטות...

כמיהה
מהו היופי
אם ראיתי אמנות
ואותך לא מצאתי לעולם?

ייסורים
ואת הנשיכה הקטנה שחשתי בעורפי
אף אחד לא יוכל להסתיר
כי כשהוא חדר זה יכל לכאוב

...לחוש את האמת
את המציאות המשתנה
האינטיליגנציה האנושית
לא מספקת כדי לעכל אותה...

גורל
את לא מבינה מה קורה
את לא מסוגלת לנתח

חשבת אני
מלאך השומר
נראית לבנה
אך שחורה מסתבר...

קובץ שירים
כמה מפורסם
יכל להיות האדם שכתב את התנ"ך
לו רק היה כותב את שמו
על הכריכה

געגוע
חושבים כל הזמן מנסים להבין
וטיפות הגשם מפריעות לרעות
והגבול שביננו כה דק כה עדין
ערפל מטשטש מבלבל את הדמות...

חשבתי לברוח, ללכת מכאן
הרוח כיבתה את הנר...

וכשנפגש בגן עדן
או בגיהנום
ונדבר על כל הדברים הבנאלים שכתבנו
אתה תגיד לי
שלום לקנאה

יין
מוזג בכוס יפה יין מר
ולוקח לי את הסיגריה
מוריד את הצעיף שעל צווארי
וקושר אותי למיטתך

כמיהה

געגוע
החבל שנקשר סביב צווארי
מהדק עצמו במילותיי
אם רק היית מבין
לא אני שכבתי במיטתך

מצב
הגשם של היום, שטף את כל מה שנותר
מעצב של אתמול, כאילו כבר נגמר

בשארית היום
כשאשאר לבד לחלום
אשכב במיטה חסרת הכרה
כשהם שם בחוץ יחפשו ת'פשרה...

הגשתי לך את הדף
חסר שם
כמה שורות ריקניות ישבו עליו...

ביקורת
היא עומדת שם עם חיוך צבוע
חושפת את שדיה לכולם
הוא עומד ממול במבט רגוע
כאילו לא שם על העולם...

איזו רוח נעימה
ואיזה כאב ואיזה שממה
הד של צרחה חותך את השקט
ואת בפינה עומדת, שותקת

יחסים
נשארנו רק שנינו, נשארה מין בדידות...

בדידות
אני רוצה שיהיה לנו טוב
אבל אני קצת דפוקה
יש לי בעיות
גם הרגשה מחוקה...

אני לא יכולה לבקש מאחר
שיהיה פה ושלא ימהר
כשאתה שאני צריכה מכולם
מפנה את העורף
תמיד נעלם


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
בדידות
התייחס לכולם, ואל תשאל למכאוביי.
הם לא שייכים אליך, רק גופי שייך לך. כי אתה ידעת להתאכזר אליי
כראוי לאחרונה.
המתאכזר התורן...

התבגרות
...אבל את האושר האמיתי, האושר הכי גדול, אושר טהור, כזה שאין
דבר בעולם שיכול להרוס, אותו..אף אחד עוד לא מצא. ואם כן, אם
שמעת אי פעם מישהו אומר: "מצאתי!" אז תדע שהוא משקר...זה לא
יכול להיות...

הבלבול הזה מתחיל להעיק עליי. אבל אם תמשיך להראות מבין ולא
באמת להבין אותי, אני בחיים לא אצליח לדבר. אולי תקשיב כבר?
אני באמת מנסה לדבר.

היפרדות
ביום בו השמים יצבעו בתכלת בהיר, והשמש לא תסכים להפסיק לזרוח.
הציפורים ישירו מנגינות מלבבות. ואולי אדם אחד ירגיש בכאב.
אני אשכב לי בתוך ארון, קצת כועסת, כי לא רציתי להגיע לזה...

הו סבתא יקרה שלי!
כולנו מתמוטטים פה בלעדיך. יושבים על יד מיטתך ומביטים בך.
אישה חזקה היית תמיד. ניצחת כל מחלה שניסתה אותך, ואני יודעת
שגם את זה תעברי. את חייבת! סבתא! בשבילי!

היפרדות
יושבת בשיעור ומציירת לי פנים חדשות.
מוחקת אותן.
הן לא משקפות את מה שאני רוצה לראות עכשיו.

אוטוביוגרפי
הקיבה עוד ריקה, אין בה כלום מלבד קפה, שנים סוכר, והאויר בחוץ
עוד קריר וצח, שום דבר לא הספיק לזהם אותו בבלאגן של החיים
המטורפים. שאיפה מתוקה, ממלאת את הריאות, וכמעט מצליחה להרגיש
את הסחרחורת שזה עשה לי פעם...

התבגרות
העיינים שלך, היו כה יפות ועדינות...
והבטת בי במבט שלא הכרתי לפני כן.
היית מרגיע, ואמיתי, וניסית לעשות שיהיה לי יותר טוב....

אפילו הסיגריה שאני מדליקה עכשיו, כשאני מסבירה לך את כל מה
שאני מרגישה.
הבט בה לרגע.
היא הרי תגמר עוד 6 וחצי דקות בדיוק.
ואני ארגיש כאילו לא עישנתי אותה כי אין לי כל צורך בניקוטין,
ובריח המסריח שנדבק לי לפה מלשאוף אותה.

מכתב
אני יושבת לי על המחשב, באמצע תהליך כתיבת סיפור, ולפתע עלתה
במוחי מחשבה מציקה, האימייל שלך.. האימייל שלך..עוד לא עניתי
לך..

אוטוביוגרפי
...התחלתי את המסע ברגשות מעורבים, וחזרתי נטולת יכולת להבין
את המעט שהצלחתי לפני.
אני יכולה רק להגיד סליחה...

הספד
מטפטף קצת בחוץ והתחיל להיות קריר. מדמיינת אותך על הספה
הגדולה בסלון ביתך, עם הפליז האפור שכל כך אהבת, גרביים עבות
ונעלי בית מתוקות כחולות כאלה. קיפי של הימים החדשים. קר לך.
גם בימי הקיץ הלוהטים. לא משתחררת מאמא שצעקה בדיוק כשהניחו
אותך בברבריות שכזו בתוך

ביקורתי
...היא לא בוכה, ולא צועקת, ולא קוראת לעזרה.
היא רק שוכבת שם, חסרת ישע, מנסה לומר משהו, אבל אין מי שיעזור
לה להתבטא...

ביקורתי
בשעת הלילה המאוחרת, כשהכל ישנים, והתו הכי חלש שתשמיע המערכת
שלי ישמע כמו צעקה מחרישת אוזניים, אני יושבת ובוהה בתקרה.
מנסה לחשוב על כל מה שקרה לי היום, אבל לא מצליחה...

קשה להצביע על הגבול האסור, אך מרגע שחצית אותו, אין דרך
לחזור. ואותה דמעה אחרונה, שהדחקתי מרצון, שבאה שניה לפני חיוך
ציני. אותה אחת, מסבירה יותר טוב מכל, את הכאב האמיתי שמעיק על
חיי.

אוטוביוגרפי
מעולם לא סגרתי אף סיפור, תמיד את השורה האחרונה אני משאירה
למחר.
ומחר לא מגיע לעולם.
עכשיו, כשהמחר הגיע, מבקשת ממך שתזכור אותי.

כאבי רק גברו. מאיימים לתקוף מכל עבר, מקיפים אותי באש פרועה,
שמאיימת לשרוף, אך בכל זאת מקפיאה.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
סתם להחזיק ידיים בזמן שרואים סרט
ליקוקים מלאים תאווה על השפתיים
תשומת לב כשקר בחוץ
עדינות כשצריך, קצת גסות כשצריך
מבט בעיניים מלא עוצמה
נשיכות עדינות על הפטמות,

האובססיה הזו שלך לכריות אינה חדשה לי.
מאז למדת להניח אותי בין הכריות ברכות, ואני למדתי לקבלן לחיי
כמו היו חברותיי החדשות.

הצפירה נשמעת.
כולם נעמדים, מנסים להביט לצדדים כיצד כל אחד מתנהג.
אף אחד לא ירצה לעמוד לבד, ואף אחד לא ירצה לשבת כשכולם
עומדים.

איפה הבעיה שלנו מתחילה?




אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
נוסטרדאמוס היה
סתם שיכור
עלוב!


פרובוקטור.


תרומה לבמה





יוצר מס' 3357. בבמה מאז 1/6/01 3:47

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למירב דניאלי
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה