|
הם קרבו אלייך, ראיתי
אוחזים בלפידיהם התחתונים
|
ומי ידע שזהבה תחתום את ספר האגדות השחרחר
בנשיקת ריסים יבשים, ערש ארס לוחשת
לדפים המקנחים שתיקה ליגיעה
|
בשתי ידיים יתומות
מטעימים פחדים רפויי-צבע
|
אין לי אף אחד
מזאבי השקט במרחצותיהם.
הם הופכים עירומים בעיניי ושעירים
גושי קרח מוחלטים. מה זו האהבה הפרומה הזו
|
כשאני ביקשתי חושך
ביקשתי אור במערומיו
ביקשתי דברים ביד ולא יד בדברים
יד בגברים ולא גברים ביד
|
לא הייתי אף אחת.
לבטח לא סוחרת חיצון
או תושבת חלל
לא הייתי אוספת אל חיקי
דבר-מה בכלל.
|
וכשלא יכלה להאדיר את פני האדמה הזו משכבר
צנחו כל הדמויות למקלטי התהומות, היא אינה מתעוררת.
|
הוא היה חוזר ומתעתד על אותם הדברים המתבלעים
אחד בשני. הוא היה מדבר על מכונות-פחם בניו-אורלינס
בלהיטות של חיזוי. הייתי מדמיינת פחמים חבוקים
בעובי-זרועותיו. דלדלת חושים זו אינה שמאלית
ואם הייתה, הייתי מוסיפה גם
שלושה קילו
|
הטונים מתנמכים
אתה אינך אלא עוד רוח מגוהצת.
|
והכלורופילים כאן נוראיים
תודה ששאלת, זה בדיוק זה
תמצית הריחות באוויר
|
מחזיקה את עקבות רגלי בידיי ורצה.
אינני יודעת כבר מי רודף אותי
ארנב, צבי או פיל קטן.
אתה הינך הולוגרמת-כאב אווירית
|
גררוה אל גרורותיה, והיא לא התפרקה כמו אגרטל
היא השכיבה את המים לישון בפיה, כדי שיפקחו עליה עין
|
זה התחיל.
קפוצה ככלי נשק סתום נחתי מתחתיו
והוא מתפעל אותי, לוחץ ומגרד כפתורים
על משטח האימה של גופי. אחרי זה
סוסים דוהרים מזרימים רקמות עצב
|
קרטועי האווזים בברכה מוכת החושך
מצמיחים כתמי ילדות בקרקעית הירך.
זוויות הבטן בתרדמת קריסה ושרירי האוויר
הם חוסן הלב המומצא.
|
את נכנסת להם ללב
דרך הביצים. הם
מתים על מגע המשי של אצבעותייך
רקיקות קטנות של צבע שבור
|
חופן היד
רוטטת בנו
כמו פנס בבוקר
מצית בלילה
|
דיברתי על לילות יותר משחייתי להיות מדוברת בהם:
מתוך ארגמן דוושות האור הכהה
נחו עליי פניהם של המלכים
ואני פעורת-סטרפטיז, הם מקוטעי-דברים
מושים את גופי מתער-שיניי.
|
הלילה מטה בשבילך פעלים
רוקח בעין צרובה את חותמת הנשים הדלוקות
|
החיסון שחיסן אותך הוא פלאי ממש
|
נדמה לי שהם הכוכבים
ואני שביט החוצה אותם
באמצע תהום קלופה גדולה.
|
שמי הקטן מתנפץ לפיסות קפוצות של כעס
כל זמן מסוים אך מוגדר מראש. כמו היערות.
|
אתה לוקח את ידיי
כמו שילד לוקח חול ליצור עוגת-בוץ מלוחה
|
בין המיתרים הפרומים במיטתי הארוכה
נופלת תחזית-גוף. אך האור מתעקל בחדר
עד כדי סוף
|
שקר זה כשמגרדים לך את האמת
מהעין. חמניות זה הפרח היחיד שאני
אוהבת. פגומה זה כשאני יוצאת
משימוש. כתם הוא מכסה לעצב
|
הנה אני; רפוית-מגע
ושבורת-עין. אני רואה הרבה דברים
דרך המיקרוסקופ שלי
אך עדיין לא מעתיקה נשימה ממנו.
|
מוזר להרגיש נאהבת
עם הלב המדדה בתקרה
ורגליים יחפות-יופי קרוצות בקליפת האגם הרקוב
|
אני כותבת כדי לא לגרוע
מהמרווח שקיים ביני לבין העולם
|
שיראה
את השרוולים הקצרים,
הולכים ומתארכים כמו נמלה עבת-כרס.
|
כאן התחולל האבדן. חסרה משני הצדדים
ואסופה פנימה כמו שלהבת אחרונה של משאלות גשמיות.
|
היא אחזה אהבה בשיניה המלאות.
ומשחפן את שיניה האחוריות בשבריר אחוז התחתית,
הם גמלו אחד את השני.
|
זה היה בחורף. ביקשת שאראה לך מאיפה אני נושמת;
לא הבנתי. שרטטי מפה, אמרת
והראיתי לך, קמטים תוך-פנימיים
קווים קטועים שלעולם לא יהיו שלמים
|
כשהוא ידבר על שכרות שנים לאחר מכן
עם רגל צרובה וילדי-זכוכית הוא סוחב
מים לקולנוע גדול, הוא מדמיין איך כל עמודי התור
הם עורבים רזים מאוד, הוא נאבק בחלל האהבה
המצטמק, סודק
פחדים אפויים היטב
|
אז מה אם אתה לא אוהב את השחור מעל העיניים שלי
אני אמצא מישהו שיאהב אותו, את השחור הסיני המדויק הזה
ששארית עיוורונו לטושה בקווי המתאר של זגוגיות חמאת אישוני
אפתח לו את העיניים שלי כמו היו בארות רעבות
|
אני מהאנשים ששמים נעל מעל אישון.
אישון ממילא תשחק וימאסו עליי שתיקות יבשות וארוכות
היא בעצמה דרוכה גם ככה, כאילו כלום
כלום אין אני מצפה לאישון שטופה.
|
אחר כך יהיה טררם
מישהו ינצח עלי, שיערו יתנופף לכל עבר
אני אתהה איך הוא שומע אותי
ומה הוא עושה בלילות
|
לסינדי אין עוד הרבה זמן יותר, ריסיה החלו
להזיל את אחרון אבק הפרידות; היא כבר החלה
לנשק את האובך של סוסי הערבה
|
איך שהלילה ישן בך
כאילו היית כלוב-צרעות סגלגל
וכתלייך מחובקי האוויר
מנתרים בין אצבעותייך, לא פוסחים
|
ביניים
לבושה במיטב אופנת האוויר
של חורף ללא אהוב:
אולי בעצם היה אהוב, אך
|
לפקוח עין אחת מבלי לפקוח השנייה זו ארוטיקה.
הדליחות שמגוללת עין אחת מייסרת שתיקות אלמותיות
|
על גופי יטמנו שלושת מרפקי ידי.
|
אתה חוזר להופיע לי בחלומות
כמו כפפת-יד רקובה של רופא
|
הייתי גדולה מן השאר. פנינים קטנים
עושים מדורת-ארס, הם לא יודעים לשיר
|
עוד אקרא לרעם על סף חלוני
להשביר בי את הסתיו.
כשלא יענה
אהיה פוריית-כאב אך חסונה.
|
להתאהב בך שוב הפעם
זו קדרת לפיתת הגוף משאול משאלותיי. שוב פגמתי ברטיבות האחרונה
שתיוותר לי לשבועות אין-סוף.
|
ואז כל הזוויות הן סנפירים קצרי-מגע
ואני לעולם על אמצע קצה הסיפון
|
עכשיו את לובשת שמלה קצרצרה עם ברכיים כבדות.
עוד מעט תתערי בעצמך ותוציאי ינשופים חמים מבטנך
ברצף גיהוקים ברור וטרי.
|
אז מה אתה בעצם
אם לא תמנון עצל ושבע-דימויים
ואני כל כך חדשה
מבין הגפרורים, מרעידה
פרחים בקווצות שיער יחפות
והעיניים שלך סרוגות-דבלול
מבעד לעצלות צל הירח
|
עברו כמה ירחים מאז
ואני עדיין על אותו תהום-ארכיטקטי אותו מכנה ביתי
רק שבמקום שהאדמה תישמט מתחת לירכי
אני נשמטת מעל האדמה הזו.
|
אם הצופן הוא כבוי
ואני מלתעת קיבולת כחולה
אין לי שם. מעל גופי
|
הם באים, אני אומרת
הם באים. חבוקי-אישונים
צמודי-ריאות - מאלו שהחורף
שרף אותן לחלקיקי מים קטנים. ואני
|
ושוב
סמטת גידול הגניחות
כמו רמקול רושף-גברים
חוטיהם הדקים שעוטפים את לבם
|
The love in your pants
The love in the coldness of your heart
You took my hand and you swashed the pain away
|
What can the tide bring you haven't brought before
|
The scald scar of water,
The nude
Verdigris of the condor.
I am red meat. His beak
|
We own no wilderness rich and deep enough
|
I shall never get you put together entirely,
Pieced, glued, and properly jointed.
Mule-bray, pig-grunt and bawdy cackles
|
וכשהסהר נמוך מפלסיך גבוהים
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
מיסטר בין מצחיק
אתכם?
הטאליבן |
|
