|
שמי הוא כשמי הרגיל ואין דבר שאגיד שישנה אותו.
הכתיבה שלי אופיינית לאיך שאני
ואני גאה בכתיבה ומקווה שתהנו ממה כמו שאני נהנת בכל
קריאה.
שהיא נורמלית שהיא בחיים לא תעשה דבר זה.
ויום אחד מבין כמה ימים היא ניגשה לשכנים לשאול מה נשמע ואיך
החיים ואז ראתה את אותה הצעקה
|
אתה פה, נכון? שאלה לבדיקה.
כן, ברור שאני פה, הרי התקשרתי, ענה.
והיא המשיכה להתקדם וכמעט הגיעה לסוף, והינה הוא הופיע, באותה
הדמות.
אז מה רצית? שאלה.
|
ואין זה ניסיון שפשוט לא נגמר.
ואת מחכה ומחכה עד שהעולם יהפוך לדבר די משולם.
|
וסופרת כל דבר פעמיים כדי לבדוק שלא איבדתי שום דבר
שהדבר הרע נשאר במקום והדבר הטוב סוף-סוף
לא נעלם מהמקום
|
מי אמר שמילה לא עושה כלום?
|
זוכר את הבקתה מאחורי ההר שעליה ברחנו
זוכר את הרגע שבו הבטחנו שלנצח נישאר יחד...
|
"תגיד משהו!" קמה ובועטת בו.
"תגיד משהו!!! אני אומרת לך להגיד משהו!" צועקת בעצבנות.
הוא כבר לא זז. כבר לא מסתכל. מנסה לקום אבל אני בועטת בו.
אתה לא תתחמק מזה, שמעת? אתה לא!
|
ונסעתי את אותה הדרך רק אם כמה סיבוכים
ולמדתי אותו חומר רק אם דברים חדשים
|
וכשחושבים על זה לשניה,
לא מבינים את התעלומה, לא מבינים על חשבתם,
לא יודעים מה אמרתם.
אבל הנה בזבזתם שניה על כך שחשבתם על תעלומה.
|
לחישה שנשמעה לי בשקט בין הצדדים.
הליכה שנמשכה יותר מהרגיל.
ובקצה הוא עמד ולידו אותו האחד שרצה.
ונעמדת אני מולך וגם מולו, ולא יכולה יותר.
|
הייתי נוהגת להסתתר מאחורי הוילון
ואומרת לאח שלי ללכת להתחבא גם כדי שאמא לא תמצא אותנו
|
הסיפור התחיל כמעט כמו כל אחד אחר.
ילדה רגילה, בחור צעיר, והאהבה הכי גדולה שהכרתי בחיים.
והכל השתבש ביום אחד, ביום שהיא הגיעה, ילדה לא רגילה עם
התנהגות פשוט מבחילה.
|
והשקט נשמר במקום שהיא עמדה.
במקום שהיא ישבה ובמקום שהיא חשבה.
ואתה זוכר כל מקום ומנסה להתחמק, אבל זהו נשכח.
נמאס, ואין יותר.
|
"אנחנו חייבים להוציא מישהו!" אמרה מור בתוקף.
"אני לא מסוגל. כולם עובדים כל כך קשה ואת יודעת את זה!" גיא
אמר בעצבנות.
"מה, אתה רוצה שאני אבחר?" אמרה לו בעוקצנות, בידיעה שלא יסכים
בחיים לדבר כזה.
"כן!" אמר לה בצעקה והחל מתקדם ממנה.
|
סצנה ראשונה:
רואים את לילי עומדת באמצע הבמה שיש חושך מסביב ורק אור עליה
לילי:"זה היה ביום גשום הלוויה שלו... אני זוכרת.
|
זה היה בסטודיו דואפר ברחוב אמסטרדם 35.
זה מה שהיה כתוב במכתב שקיבלתי - הם מחפשים רקדנים.
אולי אני אנסה, חשבתי?
|
נכנסנו פנימה. היא סיפרה לי הכל - כל התוכנית.
"והיא תצא לפועל בערב", אמרה בסוף השיחה.
"באמת?" אמרתי בהדהמה.
"כן!" אמרה בגאווה, "היום נעשה את זה!"
"חחחחחחח..." התפקעתי מצחוק מולה והיא קלטה והתחילה לצחוק
איתי.
|
למחרת הגעתי ראשונה לסטודיו. כמעט כמו תמיד התחלתי לעלות
במדרגות, כשלפתע נעצרתי בקומה הרביעית; שמעתי את המנגינה שעליה
אנחנו רוקדים תמיד, זיהיתי את המנגינה הזאת.
אבל היא לא באה מהסטודיו של גיא אלא מהסטודיו של לוסי...
"היא גונבת ממנו?!"
|
|
|
השמש קולחת
האור בי זוהר -
בבמה חדשה
אני משורר |
|
