לעתים רחוקות אני פוגשת בדמות שנראית קצת עצובה,
איזו מן ילדה, מסתורית ולא מובנת, פסימית שמשתדלת
להסתכל על רבע הכוס המלאה, גם כשזה נראה כמשימה בלתי
אפשרית. המוזיקה זאת אחת ההתמכרויות הקשות שלה, חלק
בלתי נפרד מהחיים, אחד הדברים שתורמים לה להישאר
שפויה ולא לשקוע במלנכוליה שנמשכת כמו נצח גם שהדבר
נראה חסר סיכוי ודורש ממנה מאמצים רבים.  לפחות עוד
נשאר בה ניצוץ של אופטימיות שמעודד אותה לצאת מרגעי
יאוש כל כמה זמן ולהישאר בפרופורציה.
הכתיבה, כל כך לא אומנותית אבל מרפה, ריפוי הנפש.
כזו אני, לפעמים.
מה שגורם לבעיה, לא נמצאה תרופה למכה.




" כי שירי הוא בת קול ברוח, מכתבי השלוח, מעיין
כוחי, צחוק ובכי..."

מציאות אחרת כמיהה לפתע היא חשה בשלווה מוזרה ומחייכת קלות לעצמה. היא נאנחת ומרכינה ראשה לאחור, נינוחה היא מניחה את ראשה על הספסל ומביטה. הזמן חולף, אנשים באים והולכים, עוברים ושבים, אך היא בשלה, בוהה ומתבוננת בתוך החלל הפתוח, אותו כבר שנים לא חוותה.

Into The Cage כמיהה Mind over body Mind over soul Trapped inside your own head You all alone

כוננות ספיגה - מסמך אנושי מזעזע משל ועכשיו קצת על התהליך שבו הכול קורה - דמיינו לכם לרגע את הסדרה הישנה "החיים" (במידה ואתם עוד זוכרים), עכשיו דמיינו את אותו זקן חביב יושב לו בכס המלכות שבמוח, ושולט בתפקוד כל מערכות הגוף.