|
מלנכוליה,
נולדה ונפערו פיותיהם של החכמים והמשכילים למיניהם,
היה לי ראש גדול מידיי, ביחס לגוף המיניאטורי כמובן.
זה יהיר מצדי לחשוב שאני דומה לך? אני מספר לך. את צוחקת. לא
מתאים לך לצחוק, את הרבה יותר עצמך כשאת מלנכולית. את אומרת
שגם את הרגשת את זה, שקראת דברים שלי והרגשת שהם שלך.
|
"אמרתי לך... לא הינו צריכים להסכים להיכנס. היינו צריכים לקחת
את הכסף וללכת." לחשתי לרני, "עכשיו היא תחזיק אותנו כבני
ערובה. כל הזקנים זה ככה, הם לא רוצים להיות לבד"
|
אמא שלך הייתה וודאי זונה ואבא שלך היה וודאי הסרסור שלה.
|
בחורף הכל קיצוני, כי אם מדליקים מזגן אז מחניק ואם לא אז קור
כלבים. אתה שואל את עצמך אם יש איזה משהו נוח באמצע ומנסה
לכוון את המזגן לכאן ולכאן... בסופו של דבר אתה מכבה אותו
וצולל לתוך הפוך. ככה זה היה איתך... או שהקפאת אותי או ששרפת
אותי, שום אמצע.
|
הנוף העילאי שרואים רק משפל המדרגה לא מגיע לקרסולי השהייה
בשחקים.
|
כשאמא ראתה את גרגירי החול על המדרגות היא עלתה לחדר שלי
ונכנסה בלי לדפוק בדלת. היא צעקה ואמרה שאני צריכה לכבד את
החוקים שלה בבית שלה. נורא שמחתי שהיא אמרה שזה הבית שלה, זה
היה מין אישור כזה שאין לי בית.
|
היא תעצור בעד כל צעד שיעז לצעוד, היא תבלע כל הגייה שכמהה
לפרוץ את גבולות שפתיה היבשות, עכשיו זה כבר לא יעזור לדבר.
|
כל הרחוב הריח מהחנות של סבא, ריח חזק כזה של עור ודברים ישנים
ולכלוך. לסבא לא היה אכפת. היה אכפת לו רק מהלבן שלו בבוקר
והמלפפון החצי מקולף.. הוא היה אוכל בפה פתוח ואני השתדלתי שלא
להסתכל, אבל הוא עשה לי דווקא, דיבר איתי על בצפר ועל זה שאני
צריך לגלח
|
האנשים בתחנת רכבת לא מדברים ביניהם, זה כמעט חוק.
|
ויש רק קול אחד
עצוב ומיוחד
ששונא את המתים
על שמתו.
|
את לא רוצה
לעמוד בתור
בשביל הבחור שלך
|
ובלי עוגב
ובלי מקהלה שתלווה
זה היה רק אני
ואתה עם הגב
|
ואת כולי נתתי
הו מוזה אהובה
את כולי...
כי חשבת שתציל אותי
מפרי הדמיון
|
כי מאסתי מהגינות
ואתה
מאסת מבלונדיניות.
|
קפה וסיגריה במחלקה סיעודית
כיסאות גלגלים וגרביים
אף אחד לא יקבע, נתראה פה מחר
אף אחד לא יעז בינתיים
|
כי הרוח נושבת חזק בקיץ
והשמועות רצות מהר
|
ואיך יכולתי אני את שערות רגליי להסיר בלי בושה.
|
שקר יפה שלי
עגמת נפש מטורפת
שנים של דעיכה
|
הצלילים של הגיטרה,
כבר לא מסכימים איתי.
האצבעות קשות מידיי בשביל הקלידים.
|
אני זוכרת את המאפיינים המדויקים -
את הכאב החזק שמתחת לצלעות.
|
אבל הכי אני לא אוהבת
לחלוק אנשים -
כי זה אף פעם לא יוצא בדיוק חצי חצי
ואני תמיד מקבלת את החלק הקטן יותר.
|
אמרתי "אתה צריך לצאת מנקודת הנחה שיש לך כוח עצום עליי" ואתה
אמרת שלי יש כוח עצום יותר עליך, אבל לזה אני באמת לא מאמינה.
לפעמים אני מקללת את הרגע בו פגשתי אותך. רציתי אהבה מטורפת עם
סכינים ודם ולעשות את זה כמו חיות.
|
אתה יוצא מלוכלך כאילו עבדת בבוץ, כאילו התפלשת באדמה, אתה
מאושר. מתחת למיטה שוכבים לך שלדים רקובים ומעל למיטה שלדים
עוד יותר רקובים, אתה מאושר. אלוהים אדירים, אתה רוצה למות
והעיניים שלך ריקות ויש לך זיפים של הזנחה, אתה מאושר.
|
אין לי סבלנות. התחלתי להתעצבן "איפה הדבר המזדיין הזה?!"
והברכיים שלי התחילו להאדים ולכאוב כמו הלחיים שלי אז, כשאתה -
לא הראית עניין בי. ואני - לא הראיתי עניין בך.
|
זה שחזור מעורפל של גבר בשמלה ואישה באמבטיית בוץ.
|
פתאום כל הפנטזיות של החודשים האחרונים וההרגשה שרק זמן מפריד
ביניהם, נמחקות לאט ובעינויים מתודעתה, כאילו מישהו מגיע ותולש
אותן ממנה בברוטאליות.
|
מי היה מאמין שתהיה המועקה יפה יותר מאם התשוקות?
|
ומה זו האהבה הזו אם לא עינוי נפשי?
מה היא אם לא מסכת של עינויים מנטאליים אין-סופיים?
|
אנשים תקועים נתקפים חוסר שינה, ובנדודיהם עולות תמונות תכולות
של מחר, מחר שיהיה טוב יותר מהיום, רעיונות אופטימיים שלא
נכתבו להם.
|
(פרולוג: אקדח. פנים יפות, חיוך חד-צדדי. היא בשמלת סאטן שקופה
והוא במעיל שחור וארוך).
יש כאלה שיאמרו "נפש אומן", אחרים קצת פחות תמימים יכנו את זה
חולשה - אני לא אוהבת חולשה, על כל צורותיה, היא מעצבנת אותי.
|
כביש, כביש! למה אתה כל-כך אדיש? יכולתי להרוג את עצמי.
יכולתי... לא, אני לא באמת אתה, אתה לא באמת אני ו... כן, אני
יודעת. לא הייתי אמורה לחשוב ש... בבקשה, עזור לי. עזוב אותי.
אני לא באמת צריכה עזרה, אני...
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אם תרצו, אין.
הרצל בדיקי. |
|
