|
עליתי לאוטובוס. אמא כבר מרשה לי לעלות לאוטובוס לבד. היא
אפילו קנתה לי כרטיסיה. את הכרטיסיה אני שמתי בארנק עם ציור של
סמיילי, שגם אותו אמא קנתה לי.
|
"למה את כל כך עצובה? תחייכי קצת", אמר לי המאבטח שפשפש בתיקי
בחיפוש אחרי חפצים חשודים. הרגשתי בשפתיי הנפולות וחייכתי.
טוב, זו בעצם הגזמה לומר שחייכתי - עטיתי על עצמי עוויה
אווילית בניסיון לחייך, מסוג הפרצופים שאני שמחה שאין מראה
מולי כשאני עוטה אותם.
|
ההתחלה הייתה כזו נפלאה, הוא ניגש אלי בביישנות שהתחלפה במעין
שחצנות ושאל "האם תואילי בטובך להעניק לי ריקוד?"
בדרך כלל אני מנפנפת בחורים כאלה בלי לחשוב פעמיים אבל הפעם זה
היה שונה. הוא לא נראה כמו ערס מזדמן או כמי שיבקש ממני
להתלוות אליו לשירותים המצחינים
|
כשהגיעה ל18 וחשה בוגרת,
גוייסה לצבא בתפקיד נחשק לתפארת,
לא שזה משך אליה לוחמי סיירת...
|
היא זזה לאן שהחיים דחפו אותה,
וכשלא דחפו אותה היא פשוט נשארה במקום
|
ועם כל הצער והמכאוב,
הרגשתי שאני לומדת לאהוב.
|
מלקטת בזיעת אפי פירורים
של תשומת לב
|
הקליפה מחייכת,
היא גם צוחקת.
|
|
|
- אז תגיד... מה
היית לוקח איתך
לאי בודד?...
- בובת מין
מתנפחת!!!
- האהא... לא,
באמ...
- בעצם שתיים!
שיוכלו לשחק אחת
עם השניה, ואני
אשב בצד
ואסתכל1!!
- אתה ממש
מצח...
- סתמי ת'פה!!!
אינגריד,
קונסואלה, בואו,
אנחנו הולכים!
ץ סופית בבליינד
דייט. |
|
