|
לאלואית
היא נורא תרצה לכתוב שהיא מיוחדת,
לספר על איזו תכונה נסתרת שלה, משהו שקרה רק לה
וכולכם תתפעלו ממנו.
אבל מירב יודעת בפנים שהיא רגילה כמו כולם ואולי מה
שמיוחד בה זה המאבק שלה עם הרגילות, אולי, רק
אולי...
אה וגם הערות שלכם חשובות לה .. הטובות ואולי במיוחד
הרעות..
תפסיק להסתכל עליי עם עיני התינוק שלך, אלו העיניים שלי. אני
רואה את עצמי בך, אין בך שום פן של אבא שלך, כאילו הוא זר לך.
אתה כל כך שקט, יותר מדי שקט, כמו שאמרו בהתחלה.
|
החורף הקדים השנה את בואו, אמר לה תוך כדי חירור בכרטיסייה
המרופטת שלה נהג האוטובוס. היא חייכה אליו בנימוס ונבלעה בתוך
האוטובוס העמוס, זה היה הקו האחרון לחוף הים של תל אביב שיוצא
בערב החג והייתה בתוכו אווירה חגיגית של סוף.
|
ניצן מחייך אליי בצורה שרק ברמנים יודעים לחייך, הוא בטח גם
נוגע בצורה המיוחדת הזאת. ואורי בקרמן הזה, מדבר על התכנון שלו
לפתוח משרד רואי חשבון, בשפה גבוהה ומתנשאת שרק סטודנטים לתואר
שני בכלכלה משתמשים.
|
היא כ"כ רצתה שישנא אותה כמו שהיא שונאת אותו, אבל הוא חייך
אליה חיוך אוהב ונוסטלגי. והדרך היחידה להתגבר על חיוך כזה
הייתה עוד כוס ויסקי, נקייה, בלי קרח, כמו תמיד.
|
איך זה קרה? תחושת הזמן נאבדה לי. מה השעה בכלל?! אני שוכבת על
המיטה. הראש מסתובב לי ולא מפסיק לרגע. כאילו שנמצאת על גלגל
ענק שמסרב לעצור. הוא מולי מחייך. מלטף קלות את בטני. אני
בוחנת אותו מקרוב. שערו השחור פרוע, הוא בשלב כזה בחיים.
|
החומה שלי נשברת
זו שבנויה משטף הדמעות שהתפרץ אחת לכמה זמן
|
בוקר, התעוררתי והסתכלתי במראה
לרגע שנאתי
ולרגע אהבתי
הנוהג הרגיל,
|
אולי זה נגמר? או יתכן שזה רק התחיל?
אולי זאת אני ואולי זה הוא, ייתכן שזה שנינו ביחד או לחוד?
|
כוס אמק על הדמעות האלה
ועל הרגשות שהן מביעות
|
החיים לא נותנים לי שום יחס, עוברים דרכי ומשאירים אותי פצועה,
אף אחד לא חושב לרגע אם המילה הזו באמת צריכה להיאמר, אולי
צריך להפעיל את הצנזור הפנימי של פרויד ולהדחיק, אבל למה
שמישהו יחשוב, אני חושבת מספיק בשביל כולם...
|
המשמעות מצאה אותי והבהירה לי שהיא המצאה של האנשים הבודדים.
|
אני עוברת על התיקייה העמוסה ורואה עשרות התחלות, כמה משפטים
נכונים מלאי רגש שנעצרים בשיא
|
|
|
אחר כך אמא שלי
הכניסה אותי
בטעות לבית ספר
לילדים נוקשים
טעות נו...
קורה לא?
ההפראקטיבית
פסיבית |
|
