|
במרירות אפוא, אבל זאת אסרתי על עצמי.
בגיחוך אפוא, שהוא חביב יותר, נשאר שקוף ולא אכפת לו
כלל.
וכציפור החומקת אל הקן כך אוכל לשוב אל מיטתי ולצחוק
לי.
וגם להחריש, אולי פשוט להחריש כדי לחלום את החוץ, כי
החוש השביעי הוא השינה.
הולכת ברחוב. המעיל מתחיל להעיק. קיץ עכשיו.
האיש עם המגפיים האדומים נמצא שם, מחוץ לבר בשעה שש בערב.
אני נכנסת פנימה ומורידה את המעיל. בפנים חם יותר מבחוץ.
מגפיים נכנס אחריי. מגפיים מתיישב על הבר מולי.
|
מי באמת יודע במה הוא מסתבך מרגע הלידה שלו? טוב. סבבה. אז אני
גם לא ידעתי כל כך במה אני מסתבכת. אחרי שקברתי כמה וכמה בני
זוג החלטתי שאני לא יכולה להמשיך לקבור אהובים, אז הלכתי לקורס
לגמילת ערפדים.
|
שואפת בעצלות את הטבק הדחוס, מנסה להיזכר בשמו, לשווא.
הוא נע במיטה, מתעורר. מביט בי בעיניים מנומנמות ומחייך חיוך
עצל. הוא קם ומתיישב לידי, סרחון הלילה בפיו
|
בהתחלה היא דווקא היתה בסדר. אבל כולם נראים בסדר בהתחלה.
דווקא אלה שבשנות ההתבגרות שלהם מגיעים לבתי כלא ומוסדות
לעבריינים צעירים הופכים בסופו של דבר לאנשים נורמאליים, או
מתים
|
נסענו בג'יפ, שלושתנו. האוויר היה דחוס וחם של אמצע אוגוסט.
הכביש הדיף ריח עמוק של חרא ועשן, ובכלל, כשעברנו ליד השדות
שבגולן דימינו לעצמנו יריות מרוחקות.
|
בין כל האנשים הנורמאליים האלה אני הייתי שד גיהנום. אני הייתי
מקור הצרות והבעיות והשנאה והמלחמות והרעב והבצורת והרצח
והאונס וכל פשעי עולם. אני הייתי שבעה חטאים.
|
"מממממממאאאאאאאנננננננצצצצ''''ייייייייסססססס"
אני שומע את עצמי צורח. כאילו הקול לא בוקע ממני אלא ממקום
מרוחק יותר, במימד אחר.
איזון. איזון? איזון.
|
בהתחלה הם הלכו ערומים, אבל אז נמאס להם. שום דבר לא גירה אותם
יותר. אפילו לאדם לא עמד כבר מרוב שהוא ראה את חווה ערומה,
קיבינימאט.
אחרי כמה שנים ישו נולד
|
הם התיישבו בשתיקה ונתנו לה לבחון אותם בזמנה החופשי (מה שלא
היה קשה כל כך כי גובהם לא עבר שבעה סנטימטרים). היו להם אפים
קטנים ולבנים כמו כפתורי פלסטיק ואצבעות קצרצרות ושמנמנות.
כולם חבשו מגבעות ירוקות מחודדות. נראה שהם לא עטו דבר על גופם
אך הצינורות המקובל
|
כשמפיסטו היה עסוק בלגרד את התולעת בשיניים איניד נכנסה לבית
ברשרושי מפתחות ושקיות נייר חומות, מכוסה במעיל גשם רטוב מכף
רגל ועד ראש. היא העיפה את השקיות על הרצפה והסתובבה כדי לומר
שלום למפיסטו, ששכב על הגב עם רגליים למעלה כשדבר לבן ותולעי
למראה נח בין שיניו
|
היא זורקת על עצמה ג'ינס קצת משופשף ומתחת גרבוני רשת, וגופיית
מחשוף שחורה ויוצאת מהבית בטריקת דלת. רק הנסיעה עולה לה בשתי
סיגריות והיא עוצרת לקנות עוד חפיסה במכולת, וכשהיא מגיעה
לקומזיץ היא מגלה ערמות של ארגזי אלכוהול מאירי פנים וכבד
|
"אז אני אמורה מה? להתחיל לרדת לך במרץ? להתפשט?" "עד כמה
שהרעיון קוסם לי, לא, זה לא מה שרציתי, אבל אם מתחשק לך." היא
קמה במרץ, היא מורידה את המכנסיים - שלי, מורידה את התחתונים -
שלי. וזורקת אותם מהחלון.
|
אוטובוס כחול עם מספר דו ספרתי אוסף אותי ומוריד אותי במקום
שנוא שהייתי מעדיפה לשכוח אחרי חופשה ארוכה שכזו.
בית הספר.
המקור לכל צרותיי הישנות והעתידיות.
|
העיניים שלה, צלולות כמו שמעולם לא היו, בוהקות כמו אדמה תחוחה
ומנוקדות בצלליות אור - משחקה הילדותי של השמש - רדפו אחרי.
מבטה שבה אותי, ולפתע לא יכולתי לעצור את עצמי. משתי עיני זלגו
בשלמות מפתיעה דמעות. האחדות, התיאום.
|
היתה לי פנטזיה אז, למות בגיל 28 מסרטן הגרון. ככה שאני לא
אוכל לדבר, מה שישמח הרבה אנשים, וגם כדי שכולם יגידו שהם
מאשימים את הסיגריות. אבל הפנטזיה נשארה בגדר פנטזיה.
|
בתור אחד שהוא בתול בעצמו היה לו הרבה ביטחון עצמי. היא לעומת
זאת נקשה בשיניה וכמעט התעלפה.
היא הורידה את החולצה ללא כל גינוני טקס, והוא אחריה, הוא פתח
לה את החזיה והם התנשקו.
|
"עדיין, עדיף כבר שתעשי את זה עם מישהו שאת אוהבת ושאוהב אותך,
לא עם איזה חרגול קטן."
שרונה הטילה את ראשה לאחרונה וצחקה.
אנדי כיוונה את ראשה מטה לקבל זווית נוחה יותר.
|
שתיהן שהו באותו רגע במצב מבוכה נוראי וקשה ואף אחת לא מצאה
דרך להיחלץ ממנו.
ואז, הצלצול הגואל. במקרה הזה היתה זו הדפיקה הגואלת
|
לגווין היה כישרון מיוחד. הוא יכל להציץ לשולי חלומות של
אחרים. הוא היה רואה דברים הנסתרים מהחולם ואף מכל מגדת עתידות
או קוראת מחשבות מדופלמת (אפילו אלו שסיימו את ריד&פיג
בהצטיינות).
|
היא נכנסת בצעדים איטיים בתחילה, ואחר כך בוטחים יותר, לתוך
התכול העמוק של הים. הרגליים, הגוף והראש נעלמים. כעבור כמה
דקות היא חוזרת ונזרקת על החול ע"י הגלים
|
הוא שכב במיטת בית החולים בעיניים עצומות, ואני השתדלתי להתעלם
מהדממה שאפפה את חדר. הא תמיד נראה לי כל כך חזק, שלא ידעתי
איפה לקבור את עצמי כששמעתי שהוא חולה. והכי גרוע, הכי גרוע
שלא היה לידו אף אחד.
|
כשאתה לבד עם גופה יש לך המון אדרנלין בדם. הפחד מפני התפיסה,
העונש. הפחד מפני המוות. אתה לא באמת מודע לזה שאתה מפחד
מהמוות עד שהוא עומד לך מול הפרצוף וצורח. אני אהבתי את התחושה
הזו. יכולתי רק למלמל מול הקורבנות שלי. היה לי קשה לדבר עם
אדם שאני קבעתי את גור
|
רחובות תל אביב מלאים בזבל עכשיו, אפילו שהשביתה נגמרה אתמול.
התרחצתי ממש טוב בשביל מאי ורציתי כל כך להתפלש בזבל ולחזור
לריח המקורי שלי. אני אוהבת ריח של פסולת
|
הנשק הגרעיני היה מוכן וטעון במחנה הסובייטי הצפוני. מעבר
לשובר הגלים הוכנו עמדות שיגור, ובים השחור שט לו צי שלם של
נושאות מטוסים אמריקאיות מוכנות למתקפה במקרה הצורך.
גרגוריאן עמד שקט ליד מנחת הטילים הרוסי וחיכה. לארי סטיבצקי
הגיע באיחור - אבל ככה זה אצל
|
בסביבות עשר בלילה דפנה התקשרה אלי. היא סיפרה משל עלוב על
נמלים או משהו, ודיברה על נאמנות ואהבה, ועד שקלטתי שהיא נפרדת
ממני עברה חצי שעה של בזבוז בטריה לפלאפון שלי.
בהתחלה זה לא עשה לי כלום. אחר כך בכיתי
|
היא התיישבה על ספסל באיזו גינה חשוכה והדליקה לעצמה לאקי אחת,
ויחד עם כל שאיפה היא חשבה על האירוניה שבין החיים שלה לבין
הסיגריות שלה, והעלתה על פניה חיוך מר.
|
תמיד היא טורחת לספר לי איך בלידה שלי היא צרחה קרוב לשלושה
ימים כי היא היתה צריכה להחזיק אותי בפנים, התינוקת הפגה
הפגועה עם החושים הלא מפותחים. ואז היא מספרת איך היא ראתה את
הדם עף לה מבין הרגליים ואז מאחורי העיניים. תמיד כשהיא מגיעה
לקטע הזה אני רוצה לספר
|
הפסיכולוגית שלי החליטה שאני מטורפת.
טוב באמת שהיא נזכרה, יכולתי הרי לומר לה את זה לפני שנים.
|
בשלבי יציאה מהבועה שהיא העולם שלי, המלא בצלילים מאוד מוזרים
בתוך הראש, מצאתי מאחורי ההשתקפות שלי השתקפות של עוד אדם.
הוא היה גבר ממוצע מינוס בסביבות גיל 30, שלמגינת ליבי - חיטט
באף במרץ.
|
גל היה החבר הכי טוב שלי. הייתי הכל בשבילו והוא היה הכל
בשבילי. לא זזנו מטר אחד בלי השני. למדנו להכיר את המעלות אחד
של השני ולמדנו לאהוב ולכבד את החסרונות. היה ביננו קשר מיוחד.
|
שוב הוא מכניס לי יד לחולצה.
"אל תדאגי...שום דבר רע לא קורה...שנינו נהנים..."
זה מה שהוא לא קולט. אתה נהנה. אני פשוט שוכבת שם. הוא לא
מרגיש לפעמים שהוא מזיין גופה מתה ולא יותר?
|
היא שוב שוכבת על המיטה, מביטה במאוורר מסתחרר ושוקלת לשים את
הראש בין הכנפיים שלו. על הבטן יושבת לה המאפרה, והיא מאפרת
לתוכה בקצב מדאיג. המוזיקה צווחת, והיא בוכה, והכאב - נדמה
שהוא יוצא החוצה, אבל יש ממנו כל כך הרבה, שממש לא משנה כמה
היא תבכה, עדיין יישאר
|
ביום ההולדת ה 16 שלי הוא הביא לי מעין בובת עץ. היא לא היתה
מיוחדת במינה בשום צורה, סתם בובת עץ בצבע חום עם חספוסים פה
ושם ועם פנים מצוירות בשחור. היא לא היתה בנויה בצורה מתוחכמת
כדי שתוכל להזיז איברים או משהו, היא היתה בובת עץ פשוטה
לחלוטין, וככה התייחסתי
|
"את עושה לי טוב, וזה מה שקובע. והחזה שלך זה משהו משגע..."
"תשתקי!"
שכבנו שתינו על המיטה, מביטות בתקרה בשלווה אלוהית שכזו לצלילי
ניו אייג' מחרידים שהיא בחרה.
התחלתי להשתעמם. אז התחלתי לשיר. זה לא אשמתי שהיא לא אהבה את
השיר.
|
היא לא באמת רצתה שהם ימותו. היא פשוט רצתה להפסיק לסבול. תראו
איך שעניינים מתגלגלים.
להרוג את עצמה מעולם לא היה לה יותר מדי אומץ.
היא שמעה שכל הבנות בולעות וכל הבנים חותכים ושתי הדרכים לא
ממש מצאו חן בעיניה באותם רגעים. לא היה לה איכפת להשאיר גופה
מרוטשת
|
הגיטרה מונחת לה לא מכוונת וחסרת מיתר על הרצפה ליד הפוף. גם
הוא בעצמו שרוע בחוסר מעש על הרצפה, שבטח לא נוקתה שבועיים.
אולי יותר. חפיסת הסיגריות והמצית מפוזרים על שולחן הכתיבה
המאפיר מאבק יחד עם שלושים אגורות.
|
לחצתי על הכפתור האדום, והחזאי שבתוך קופסת הפלסטיק עם המגעים
דיבר על חזית אקולוגית. משהו כזה שיגרום לחודש הקרוב להיות
גיהנום, עם ארבעים מעלות בצל ורוחות מערביות שנעות במהירות של
מאה עשרים קמ"ש. הוא המליץ לאטום את כל החלונות בפלסטיק בעובי
כפול ולא לצאת מהב
|
כמה פעמים שאמרתי לה, היא לא הקשיבה. יערית, החיים זה הכל
עניין של תלות. את תלויה בכל מיני דברים ובלי לבצע איתם
סימביוזה כדרך הטבע את תפלי. אבל היא לא הקשיבה. היא האמינה
שכל עניין החיים מבוסס על רגשות טהורים ובלתי אנוכיים לחלוטין.
למה? כי ככה זה יערית.
|
היא ספרה עד עשר. היא ידעה שאם לא תירגע, גורלה נחרץ.
הוא עמד מולה, מדהים כתמיד, מחכה שתאמר משהו, שתעשה משהו. אבל
היא פשוט עמדה שם, מבטה ממוקד בנקודה ברצפה, שהוא לא יכל לראות
בבירור.
|
תמיד כשהקריאו משהו על אנטי-קונפורמיסטים, נון-קונפורמיסטים או
חריגים, 25 זוגות עיניים הסתובבו אלי ואני הרגשתי שהיא מקריאה
את זה לי במיוחד, ואיך זה להיות שווה ערך לאבן שבועטים בה
בהיסח הדעת.
|
אז אתה לא איש של חורף! אז מה? זו סיבה מספקת לזרוק אותי? כי
יש לי שם קייצי מדי? אני מתנחמת בזה, שיכול היה להיות יותר
גרוע. יכולת לקחת צבט ולכרות לי את הדגדגן או משהו. מזל שלא
עשית את זה.
|
הוא סיפר לי על הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה. כל חודש הוא מספר
לי על בחורה אחרת שהוא יוצא איתה. לפעמים אני לא יודעת אם
להאמין לו, אבל הוא נראה לא רע והוא גם די חכם. הוא לא מסוג
האנשים שיתרברבו אם הם שכבו עם הבחורה או לא, הוא רק מספר
עליה. איך היא נראית, על
|
ככה נפתח הנאום הרגיל. אריאלה קמה, מסדרת את הקניות בארון,
במקרר, במגירות. בינתיים אמא שלה הולכת להתקלח, כשהיא יוצאת
השעה חמש וחצי, יש ימי חיינו בערוץ שלוש הסדרות הטובות ביותר
בעולם ערוץ שלוש אז אריאלה חוזרת ומתיישבת על הספה הכחולה
וצופה.
|
היא יושבת בחדר שלה, בחושך. מדליקה את הנובלס האחרונה בחפיסה
ונשבעת שהיא תרצח את מי שהמציא את הניקוטין. אם יש בחרא הזה
ניקוטין בכלל. הסדין מלא כתמי זיעה. היא לא רואה אותם כי חשוך,
אבל היא מריחה, והיא מרגישה.
מתסכלת בשקט על האצבעות שלה, אלה שאוחזות בסיגריה
|
מה יכולתי לעשות? הוא נישק אותי אז נישקתי חזרה. העובדה שהוא
האקס המאוד לא מיתולוגי של החברה הכי טובה שלי פרחה מזיכרוני
לרגע.
|
מלכטו - הוא האחראי - סיפר לה שפה זה הגהנום, בתוך הבטן שלה,
ושהם עושים הכל כדי לקרר את המקום כי הם גם ככה סובלים פה לנצח
אז לפחות שיסבלו עם מיזוג.
|
שכבנו על קו המים. הוא על החול, ואני חלקית עליו. מסביבנו רק
רחש הגלים, שריקת הרוח, תנועת החול הרך תחת גופינו.
ליטפתי לו את הבטן לאט ובעדינות, הוא ליטף לי את הגב.
|
כששמעתי שהיא מוצצת לגברים בתמורה לחמישים שקל, לא יכולתי
לעצור את עצמי מלהתגלגל בצחוק.
|
"וואי, איזה חושך פה. כוס אמק. איזה יום היום בכלל? ראשון?
יופי לי. הו הנה המתג."
סוויץ'
"ויהי אור."
|
רעדתי מקור כשעמדתי מחוץ לדלת ואחותו הקטנה פתחה לי אותה.
נכנסתי בשקט ובמהירות לחדר שלו רק כדי למצוא אותו שכוב בתנוחה
עוברית על צידה הימני של המיטה, מכוסה כולו בשמיכה ילדותית
וחמודה במיוחד.
|
עכשיו הכל מתחמם. הימים נעשים ארוכים יותר. יותר שעות של אור.
הנוער של היום הוא לא הנוער של הלילה. הקולות סביבי הומים,
השמש יוקדת על עורי, והכבשן לו אנו מעיזים לקרוא בחיבה עולם
עוטף אותי בלחות דוחה של שישים אחוזים
|
משתעממת, מזה משתעממת. תחת משתעממת. בא לה לזרוק סכין על כל מי
שעובר לידה, ובא לה באנג, אבל כואב לה הגרון כבר מרוב עישון
והיא הבטיחה לעצמה להפסיק. כן, בטח.
|
מיששו לה חזיה פתוחה מתחת לחולצה, לשון בפה, בלי נעליים,
מתפללת שאבא לא יעלה לחדר. תחתונים יורדות, חזיה יורדת,
כפתורים של חולצה נפתחים, צעדים במדרגות.
|
האח הקטן - פרנקי, הלך ואמר לעצמו: "אבנה ביתי מקנביס!". מאחר
שאחיו לא ידעו שפרנקי נרקומן (וסוחר סמים בשעות הפנאי שלו,
משמע- כשהוא לא מזריק, מסניף, מעשן ודוחף כדורי אופיום לתחת),
לא אמרו דבר.
|
ואז, בשלב מסוים, בהפסקה האחרונה, הנשמה שלי קמה, יישרה את
החצאית השחורה שלה, החזירה את החולצה למקום ונכנסה בחזרה לגוף
שלי.
|
במעמקים הכחולים של הנוף היא ראתה אותו. היא הרגישה כמו האבירה
על הסוס הלבן למרות שעמדה יציבה ונטועה על הקרקע, בעוד הוא
דוהר לעברה ומותיר מאחוריו שקיעה אדומה ומים.
|
הם נעו בחוסר תיאום מוחלט. היא קפצה עליו בציפורניים ואגרופים
והוא נאלץ לברוח לעבר החלון השבור. גבו העירום נחתך עמוק,
משאיר דם טרי על הזכוכית. היא זינקה וליקקה את השאריות והוא
נתן כבוד רב למעשיה.
|
כשהגעתי לבית הספר איתן הסתכל עלי נורא עקום, ולא יכולתי לדעת
כל כך למה, כי בכלל בכל התקופה האחרונה התעללתי בו קשות מבחינה
מנטלית. חשבתי לגשת אליו, אבל הצלצול הכריח אותי להיכנס מאובנת
לשיעור אזרחות.
|
אני מתיישבת על הרצפה בצל ומציתה סיגריה. "איזה בזבוז, עשר
דקות ואפילו לא גמרתי." וכנראה שאמרתי את זה בקול רם למדי כי
איתן התיישב לידי בגיחוך. "היי." הוא פתח באלגנטיות מרשימה.
"אז אתה כבר מדבר איתי?" ניסיתי להישמע מופתעת אבל נשמעתי
מתגוננת כמו ברית המועצות.
|
תמי נכנסה לחדר בהליכה מהירה והתיישבה על הרצפה באגרסיביות. על
המיטה ישב עידו, כולו קורן בצורה מזוינת במיוחד. "מה קרה לך?
את נראית כמו חרא מעובד."
"תודה." ענתה. "גם אתה נראה נפלא."
|
כשהדלת נפתחה ונכנסתי לחדר של אלוהים גיליתי שאני נטולת בגדים
ותכשיטים וכל דבר שהיה עלי כשהייתי אנושית. כל הפגמים מהגוף
שלי ומהפנים שלי ומהשיער שלי נעלמו כלא היו. החדר של אלוהים
היה כולו מכוסה מראות. זה שיגע אותי.
|
"המלך הוא עירום." אתה מתריס בי. אתה נהנה מכל רגע. "טוב אתה
לא מלך, מלכה יותר נכון, לפי מה שאני רואה פה, אז תתלבש." אני
משקרת במצח נחושה ומבהיקה ממאמץ. לבחור יש דברים...אאוץ'.
|
הרגשתי כמו גיבורה מסרט ישן שחור לבן.
נכנסתי למיטה והתכסיתי בסדין לבן ארוך מאוד, לגמתי קצת
מהוודקה ולקחתי שני כדורים בבת אחת, ואחר כך שלושה ועוד שלושה
עד שפתאום לא היו כדורים יותר, וגם לא וודקה.
|
תארו לכם עולם מפלסטיק. כדור שקוף ענקי ובלתי שביר מפלסטיק שאי
אפשר לצאת ממנו או להיכנס לתוכו.
|
בעיניים חצי עצומות ניגשתי ופתחתי אותה, והוא נכנס בלי לקבל
רשות! עכביש חצוף.
הוא לקח בירה מהמקרר ואני שכבר התעוררתי התיישבתי לידו והתחלנו
לדבר.
והוא, הוא סיפר לי סיפור על בחורה מאוד יפה ומאוד חכמה שאת אור
היום כבר לא רואה.
|
השבוע חלף במהרה, והחום התחלף בשרב מטורף. קבעתי עם מאי ואיתן
ללכת לערב במה, וכשנפגשנו שם, שוב עלתה בי אותה תחושה מוזרה
מהולה בהורמונים חייתים בלתי נשלטים.
|
אחרי שאתה מת הכל נגמר. אין גיהנום, אין גן עדן. אין החיים
שאחרי המוות ואין נצח. כשאתה מת הגוף שלך הוא מזון לתולעים,
והנשמה? הנשמה לא היתה קיימת אף פעם. כל המחשבות, יכולת
הדיבור, הרגשות, הכל בא מהמוח והוא היה בנוי מתאים חיים. כשאתה
מת, התאים מתים. התודעה של
|
שמתם לב אי פעם כמה שירים נכתבו על מחלות נפש? מתוכם, שמתם לב
כמה שירים נכתבו אי פעם על פרנויה?
איבדתי את המצית שלי ביום שבת ולא היה לי כוח לקנות אז אני
מעבירה את הלילות בנטיות פירומניות משותפות לי ולשבע חבילות
גפרורים ישראליים למהדרין.
|
החיים שלו היו תקועים במסלול קבוע. מגיל 16 - מאז שגילו אותו -
הוא שיחק, וכל הזמן קרא כתבות צבע בעיתונים על רוני נגרין
הטניסאי המבטיח של הבא. היום הוא בן 26 והכותרת השתנתה מ
'המבטיח' ל 'מתבגר'. ורוני, בגיל 26, לא הרגיש שהוא מתבגר.
|
הוא נורא אהב לשקוע בהרהורים, חבל שהם הובילו אותו למקום הלא
נכון. ליאור הזה, הוא אהב נורא את הקומה. הוא בא לשם פעם
פעמיים עם כמה חברים, אבל הכי הוא זוכר את הפעם שהיתה לו ארבעה
חודשים לפני הגיוס המזדיין.
|
שני נכנסה לחדר החשוך והחנוק בפרצוף עליז, שהשתנה מהר מאוד
למראיה של חברתה הטובה. "מה עובר עליך? יושבת פה בחושך עם כל
התריסים סגורים?" אמרה בזמן שפתחה את החלון וגיששה אחר המתג.
"את נשמעת כמו אמא שלי." היא פלטה.
|
הסתכלתי על הדמות העקורה במראה. שבורה למראה וחיוורת. דמות
שנלקחה באכזריות מביתה אל ארץ זרה השוקעת בביצות טובעניות
וחופים רעילים. את האוקיינוס לא ראיתי מעולם. יכולתי רק לדמיין
בנפשי בעזרת התיאורים שבספרים וציורי המשאלה של גדולי האומנים.
|
אני נשכב על הרצפה וצופה מהצוהר בקיר, דרך הסורגים. כמו בבית
כלא. חולם על אברי מין ענקיים שפותחים רקטומים מזעריים ונטולי
ווזלין. ההומואים הם חבורה גאונית בהחלט. ומה אבא יגיד אם ישמע
שאני אוכל בתחת? למי איכפת מה הוא יגיד, בעצם?
|
נשבע, חשבתי שהחרא הזה לא ייגמר לעולם. אני שוכב בתמימות
מוחלטת מתחתיה והיא נאנחת ורוכבת עלי כאילו הייתי בהמת משא.
הבת זונה. היא גם אומרת משהו, אני חושב שהיא אפילו סיננה קללה.
כלבה.
|
כל התחלה באה מסוף של התחלה אחרת.
|
בדיבורו מוטט קירות, ניתץ זכוכיות ובובות חרסינה עתיקות. בובות
כמוני וכמוך ששוכבות, בעצמן לא זזות.
והיא, היא דווקא בוכה, ברעש, בקצב.
|
מישהו טפח על כתפי. הרמתי את ראשי הקבור בין ברכי והורדתי את
האוזניות, רק כדי להביט בפרצופה המכוער מאוד של פריחה טיפשה
שכבה מעלי בשם קרש. אף אחד לא ידע את השם האמיתי שלה ואף אחד
גם לא התעניין, והיא היתה כל כך רזה שקרש פשוט נדבק אליה כמו
סרחון לאורז.
|
התיישבתי על הרצפה וסירבתי לדבר עם עצמי (אני היחידה ששמה לב
לבעיה במשפט הזה?). תחושת מועקה שאין כמוה אפפה אותי וביטלה את
יכולתי לזוז. שכחתי לנשום כמה פעמים, במי יודע כמה זמן שישבתי
על הרצפה בלי תזוזה, ונאלצתי להכאיב לעצמי בשריטה כדי להתחיל
לנשום שוב. חשבתי
|
Sexual attraction, define your direction
You smile while you're sleeping
What are you dreaming?
The clothing you picked, you look like a chick
|
A temptation crawling through my skin
The blood thirst pumping through my eyes
|
I loved it when you loved me
I wanted you to touch me
I came so full of hope
After the horrible week we haven't talked
|
What if sleeping was to be awake?
What if killing was to bring life back?
Who can tell between right from wrong?
The ones who can are a long time gone
|
Suffocate once every minute
Loose your breath and count your beer
|
Temptation has many shapes and forms
Something drooling on your shoe
Hopeless in its point of view
Let him suffer in the crumble he craves only you
|
nothing could resist her spiritual touch
crawling down your belly bottom
leaving a trail of slime around your heart
|
Darkness flows right through my hands
Tired, dreaming of my death
Whispering the words you taught me
Witchcraft is my one and only
|
Sweetness in a virgin
Post bloody blow
Never lets you touch her body
But you let her touch yours
|
Try to write myself
Try to make myself
Try to be myself
When ever I'm alone
|
אנשים מסביב
מביטים ותוהים
הקנקן הזה הוא לא חצי מלא
|
בפסאודו יצאה, לעפר
והעפר נושא את דמה
האספלט מרוחק, שאת
רוצחת מבטן אמה
|
כאב לא מתחלק לשניים
קצת היום ועוד טיפה מחר
כאב זה משהו שנשאר
|
אני שכבתי על ספה שחורה
מלקקת עננים
החורף קרב
הגשם ירד
|
רכות כמו קטיפה
חמות כמו האש
|
בחילה קיומית עולה בגרוני
כמו דמם בגרונם של ילדים לוחמים
שוברת כלים מסביב לשעון
הכל היה אחרת כשהיינו קטנים
|
זה סיפור די מוזר, עד בחורה שפשוט נגמר לה הזמן בעולם.
במשך שנים, מאז ינקותה, היא חיפשה משהו ולא ידעה מהו.
היא חיפשה את אלוהים, כמו שמחפשים מאטריקס, ולא מצאה.
לא עלתה במוחה אף דרך למצוא אותו, או אותה.
|
מביטה סביבה
לא מובנת
מקללת
מקולקלת
|
הדלת חורקת מאחורי, וציפורניה בגבי.
שיניה חורטות סימנים בגופי.
|
זה דבר שלא מובן
מעביר לי את הזמן
אבל כולם פשוט עושים מזה עניין
החוויה זה דבר נוח
וזה לא עניין של כוח
|
אבל הומלסים בתוך נייר עיתון
ילדה קפואה
זה סוג של אהבה
|
פה אין טיזר, תבררו מה קורה בפנים בעצמכם!
|
הדברים שלא קברתי
קפסולת הזמן מאיימת להיפתח
מפרגמנטת את החיים שלי
מחלקת לחלקים קטנים, בהמשכים
|
מתקמרת, נרגעת, ושוב מתחילה
מתי תגמרי כבר? שאלה לא טובה
|
בא לי...
להשתמש בלהב חד
מעדיפה...
לחיות ביעד עד
ואם למות...
|
מי שייך למי?
אתה נוגע בי
פנימה והחוצה
|
בלילה שוב חלמתי עליך, מצמרר את עורי
התעוררתי באמצע שטופת זיעה
|
איך נפל העלה שבגן
נדנדות לא זזות מהרוח
|
ובחורף שעבר היתה בצורת נוראה
מה אני אגיד לכם, אולי תשאו תפילה?
|
הוצאתי מיתר
הוצאתי גם ווריד
ומה כבר נשאר?
רק עוד משהו מחריד
|
בגבעתיים אין מקומות עם סככה
גג או תקרה אין בנמצא
יכולנו לשבת בבית בשקט
אבל אם כך, כל אחת לבדה
|
תהומות תהיה בתוך עיניך
ירוק של חופש, כחול של בדידות
קווים של בכי וצחוק סביב שפתייך
|
ציור עקום על תמונה תפוסה
דף מלוכלך שהכתמתי בשמך
|
רוץ, רוץ
אל תיגע
אל תביט לאחור
|
אני שונאת להיות לבד
שונאת להיות ביחד
שונאת לשכב
לעמוד
או לשבת
|
עכשיו מול מראה, פנים מול פנים
סוף סוף מכריחה את עצמי להביט בקמטים
שנקוו סביב שפתיים של עצב וצער
קמטים של כאב
|
נערה1: אתמול גררו אותי מהווריד לבית קפה.
נערה2: איזה?
|
נערה: אתה מוכן להפסיק לשחק עם זה?
נער: אני מנסה לפתוח את זה.
|
נער: (בתשוקה) יש לך דיסקים של סטינג?
נערה: (בהיסטריה) לא!
|
נער: אני יודע. זה קטע של התלהבות בפעם הראשונה זה אינסטינקט
קופיפי שיש לגברים מאז שהם נולדו ללקק איבר מין של נקבה
מזדמנת
זה עובר אחרי כמה זמן..
|
ובטח שהוא יחזור, הוא הרי אוהב אותה, ואהבה תמיד מנצחת, כמו
שאפשר לקרוא ברומנים זולים או לראות בסרטים אמריקאיים
שמאלציים. ואפילו יערית האמינה שהוא יחזור, מצד שני יערית
מאמינה בכל דבר.
אבל הוא בינתיים נשאר שם, כותב לה מכתבים בריח האפטר שייב שלו,
למרות שהוא
|
חברה שלי מתקשרת אלי אחרי שהיא לוקחת את קפסולת הזמן שמשמרת את
הביציות החולות, המסכנות, המזדקנות שלה. היא בוכה לי בטלפון
כמה היא בודדה כמה לבד הביציות שלה וכמה היא רוצה כבר ילד.
|
עצם הידיעה שהקורבן היחיד בחיים שלי הוא אני לא הקלה עלי.
אז הגעתי לתובנה מעמיקה, איזה כיף לי. אולי עכשיו אני אתחיל
לדבר בשפה גבוהה מדי ולהגיד מילים שאני לא יודע לאיית.
להיות קורבן זה לא קל כמו שזה נראה, זה דורש השקעה.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
יש אנשים, לא
מבינים מה
אומרים להם
אין.
אין. נגמר. היה
אך עכשיו אין.
אם היית בא יום
שני היה אבל אז
לקחו ועכשיו
אין.
אתה יכול לקחת
משהו אחר אם אתה
רוצה אבל זה
מסויים אין.
מה רוצים שאני
אעשה?
תשאלו את רותי
מהום סנטר |
|
