|
היא לא מבינה למה זה היה צריך לקרות דווקא לה. למה
זה לא היה יכול להיות מישהו אחר, שהיא אולי לא מכירה
בכלל, או מישהו שלא איכפת לה ממנו, שהיה צריך לעבור
את זה. אבל זה קרה בכל זאת, והיא כאן כדי לשתף. היא
חושבת שהיא כותבת נורא. לפי התגובות שלכם, נראה שאתם
לא מסכימים עם זה.
נראה מה תגידו..
לא, לא, זה בסדר. באמת. אני לא צריכה את זה יותר.
|
בכל מקרה, לא חזרתי לרקוד עם דייויד. חזרנו לחדר ורקדנו טיפה,
ואז יצאנו החוצה למרפסת בקומה שניה כי מישהו היה אמור לקפוץ
לבריכה, כשהבריכה כבר קפואה לגמרי מלמעלה, אז נחשו איך המים.
הוא לא קפץ אבל פתאום התחילו צרחות של COPS!!! מכל מקום.
|
Two gay men never seemed more interesting to me. I knew it
was wrong to watch, I knew it was a private thing, I knew I
should have stayed under my blanket and tried my best to
sleep. But they were invading my privacy too, by doing it
right there on the co
|
כי כשאת רוצה לברוח, את בדרך כלל לא יודעת לאן. כי כשאת מאבדת
הכל, דווקא אז את מוצאת את העולם.
|
The song in the background is on repeat, I notice. I go up
to the radio and press the forward button. "You are so
beautiful" by Joe Cocker starts.
|
תסכלו טוב על הנותנת שהכי קרובה אליכם. עכשיו תנסו להכנס לתוך
הראש שלה.
|
farewell to the flowers,
and to the children who played among them
|
לבד
אני יושבת במיטה
חושבת
לבד
עומדת כאן
|
מבט אחד פנימה מגלה לי דברים חדשים. לא שזה אמור להיות ככה.
אני אמורה להכיר את עצמי, לדעת למה לצפות, אבל זה כבר בלתי
אפשרי. כשאת מוצאת את עצמך זרוקה על ספסלים בחמש לפנות בוקר,
או ישנה בבית נטוש כבר כמה ימים
|
התריסים מוגפים. האור נכנס רק דרך החרכים, וגם זה בקושי. היא
יושבת ובוכה על המיטה. ובוכה. ובוכה. מדי פעם היא ממלמלת משהו,
אבל אי אפשר להבין אותה ממש. זה נעשה כבר אלפי פעמים. זה כתוב
בספרים הכי עתיקים
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אצלי זה רק
שאלה...
(י. פופק מנסה
את
מזלו בתור
לאוטובוס) |
|
