|
עף עם המנגינה,
אורח לשעה קלה
בממלכת שפעיות מדומה.
|
אני רוקדת, אמרת,
אני בובה עם חוטים,
מחייכת חיוך שיודע לבכות.
|
כשהלב בוכה את עוברת לזמן אחר,
למימד מושהה של דמדומים.
|
אבל, את כן יודעת
שאת מוכרחה להרפות,
כדי לתת לנשמתו
מקום וערך.
|
רק ליד ים, חף מאדם,
היכן שהעולם נמחל,
|
ממשיכה לרקוד רק בשטח מסומן.
לא מרחיבה,
לא נושמת יותר מדי.
נשמרת מאלה שיכולים לגווע.
|
ונגזר עוד משחר להשקיט רעבוני
נדרכת לבנות איתן מבצרי,
שלא יפרצו רוחותי כנגדך
|
ביקשת לתת לי את שמך
עטויה בשמלת זרדים.
|
והפעם
סגרתי את לבי
ובניתי חומה.
רוקדת עד תום לקול התופים,
מסתחררת וקושרת עצמי
במחול מטורף
|
ובעת שנאמר, נביט וניגע
נזכור שצווה לנו כל כך מעט,
נזכור ונאהב
|
שומרת את החיים
שלא יבואו במגע
עם הכאב.
|
הנשימי דמך בחמצן חומל,
כך תוכלי לשאת
עבותות נדרך.
|
הוא לא הבין את השיר,
אהב מבלי לגעת בלב.
|
אם תוכל לקדש את המילים
בדרך אלי,
אוכל לשמוע ולהקשיב
מבלי להתווכח.
|
אתר במחשב מכין פגישה מחודשת,
תפר בין הזמנים
שולח יד ודולה זיכרונות
מבין הנפטלין.
|
|
|
שפילברג הולך
לפתוח פארק
שעשועים לזכר
קורבנות השואה.
רכבות הרים
למזרח, סלקציה
בכניסה, יהיה
שמייח.
אפילו שם כבר יש
- מנגלאנד.
תומאס,
ראשון בתור
לכרטיסים. |
|
