|
ילידת 1984, חוטאת מדי פעם בכתיבה יש שהם חטאים
גדולים ויש שפחות. היא לא דוסטויבסקי או סלינג'ר וגם
לא אתגר קרת. היא מעין.
האוטובוס מגיע את עולה עליו, קו 27, הקו שלך לבית החדש
שלך.מסתכלת סביב לראות מי אתך. מחפשת פרצופים חשודים ומגלה שיש
כל כך הרבה אנשים על האוטובוס. שמונה בבוקר כולם ממהרים לעבודה
ללימודים. פוטנציאל כזה גדול לפיגוע
|
ועל הכוכב הזה יש עיר גדולה גדולה שבה אף אחד לא מכיר אף אחד,
עיר שבה חיים הרבה אנשים יחד בבדידות. בעיר הזו יש הרבה רחובות
ובפינת שני רחובות, אחד קצת יותר גדול מהשני עומדת אשה אחת.
הסיפור הזה מוקדש לה.
|
ברדיו התנגן בשקט שיר עצוב על אהבה נכזבת ואני התכרבלתי בתוך
עצמי והתחלתי לבכות, הוא עוד שכב לידי, עדיין ישן. בוקר יום
שבת השמש רק התחילה לזרוח ואני אפילו לא ניסיתי לישון. בוהה
בקיר, בכפות הרגליים שלי, משתדלת לא לזוז כדי שאני לא אעיר
אותו בטעות.
|
יש משהו מיאש בהיפתורמיה במים קפואים.
|
כשיעל הייתה עצובה יותם היה מנשק אותה על המצח, והיא תמיד
הייתה מחייכת. זו הייתה תגובה בלתי נשלטת: נשיקה במצח תמיד
גררה חיוך, בלי תלות בנסיבות. הוא פשוט ידע איך לגרום לה
לחייך.
|
למה? למה, אתה שואל. מילה כל כך קצרה, שלוש אותיות. שלוש
אותיות וסימן שאלה, אז למה אני בוכה? למה? למה, אתה שואל. ואני
לא יכולה להסביר. כל כך מתבקש לומר לך "סתם כך" אבל זו תשובה
לא מספקת לשאלה, לא בשבילך ובטח לא בשבילי
|
ובלילה חלמתי שצבעו את מגדל המים ורוד, ורוד עם נקודות גדולות
בסגול.
|
הסרט האהוב על שני היה "חלף עם הרוח".
זה לא היה סיפור האהבה הטראגי, סצנות הלחימה או המבטא הדרומי
שגרמו לה להתאהב בסרט.
זו הייתה סקרלט.
|
היא פשוט הציעה קפה, קפה, הפיתרון המושלם לכל משבר נפשי, לכל
כעיה חרדה או סתם חוסר מילים, כמה צפוי מבחינתה להציא לו קפה.
היא הייתה אשת קפה כזו שכל חיייה סבבו סביב הנוזל החום החם
הזה.
|
לא הגעתי לאותו מושב בערבה, באותו ליל אוגוסט חם במיוחד,
למרתון אופני הטנדם הראשון בישראל, בגלל שאני הרפתקנית או
חובבת מושבעת של ספורט ביזארי. הגעתי לשם מאותה סיבה שעשיתי
בחיי הרבה דברים שלא רציתי. ה-"לא נעים" של האמא הפולנייה שלי
שרודף אותי כל חיי
|
היא לא שמנה או נמוכה או יפהפה מדהימה, סתם שחר כזו, פנים
פשוטות. ועיניים חומות, יש את האנשים האלה שאתה מסתכל להם
בעיניים ואתה ישר יכול להגיד שהן מקרינות אינטליגנציה, או
חמלה, או לחלופין רשעות נוראית אבל העיניים של שחר סתם חומות
|
כיסופים להבל פיך
למגע ידך החם
הלכת רק לפני רגע
ואני שוב מנסה להתרגל לבלעדייך
|
אין בה די,
במילת ארבעת האותיות המפורסמת ההיא,
כדי להכיל את עוצמת תחושותי כלפיך.
|
את תהיי חזקה ילדה
ותעברי גם את זה
ותצאי בקומה זקופה
מחושלת
|
בעינים עצומות
אני יכולה
להשתיק את הרעש מסביב
למחוק את הריחות הדחוסים
להתעלם מהכיעור שעוטף כל פינה
|
החורים שבי יודעים להתמלאות רק בך.
|
פעם הייתי צריכה את המילים,
הייתי צריכה לשמוע.
|
זה רק מספר בפלט של מחשב,
המסמן באחוזים
את יחס השאלות שהצלחתי לנחש נכונה
מתוך כלל השאלות בבחינה נתונה.
|
אני רוצה שתדע עלי כל מה שיש לדעת
איך אני קוראת את העיתון
וכמה סוכר אני שותה בקפה
ושתכיר לפי שם את כל הנקודות חן שלי
|
ברי מזל הם,
המסתלקים מן העולם הזה,
בתימרות אש ועשן.
|
המוות
הוא חיפוש ללא ממצא
של שתי אצבעות מגששות
|
הגעגועים אוחזים בי כטירוף
במחול שדים מסעיר
קורעים מעלי שריון קשקשים
|
עצב של חושך
מלנכוליות של לילה
לא כאב חזק או קשה
כאב עמום
נוגה שכזה
|
אני רוצה להיות הצחוק בזווית עיניך
הקמט בקצה חיוכך
אני רוצה להיות הדמעה הנגרת
הזיעה הקרה
|
ופתאום הכל טוב
ושמח
ואנשים סביבי
וחוויות מאושרות
|
הכי הייתי רוצה להיות עכשיו ב"Tossa De Mer" - עיירת דייגים
קטנטנה על חוף הים התיכון, בצ'ופצ'יק המזרחי צפוני של ספרד.
שאגל כינה אותה "גן עדן כחול" והיא באמת כזו.
אני לא בספרד עכשיו.
אני בגואטמלה.
לא זו שבדרום אמריקה, זו שבקרית יובל.
|
מה כבר יש לכתוב בתוך פנקס קטן ומצ'וקמק עם עפרון שעייף כבר
מפתירת משוואות טריגונומטריות ומסיכום תולדות העליה השניה,
שירה נעלה הוא כבר לא יכתוב
|
אבל היא הלכה, ואני כל כך מתגעגע, וכל כך מצטער. ואני אגיד את
זה עוד כל כך הרבה פעמים רק כי אני מאמין שאם אני אעשה את זה
יש איזה שהוא סיכוי שאני אוכל לקום כל בוקר ליד היצור המדהים
הזה, ובשביל זה אני מוכן לעשות הכל. אפילו בלי כמעט.
|
אל הארכיון האישי (19 יצירות מאורכבות)
|
|
צריך לעטוף את
הלחם?
אחת בלי שם |
|
