|
סיפור חיי דרך הכתיבה
השארתי רק קצת לדמיון הפרוע שלי
לפעמים החדשות קשות מדי ואז יש שתיקה קצרה עד שאני שוב מעניקה
קול של ילדה קטנה לראש הממשלה או הבעות מלאות זימה לשר כזה או
אחר. זה מצחיק אותו מאוד, הוא אוהב לחשוב שלא תמיד הכל כל כך
קודר.
|
He left
Life outside the safe clan was cold
He learned how to cloth himself
|
Sol whiped the tear that came down her cheek, she was so
hungry, hungry for love. He kissed the other tear coming
down her cheek, then her lips, she was so soft and silky,
she froze, not knowing what to do, then she finally touched
his face, his cheeks, h
|
Finally he took the fast lane hoping he'd do well on the
fast track, he reached his 25th year doing well, he had a
good job at the bank, money to buy him all he needed and
what he thought to be love of his life.
|
היא התיישבה על ספסל, בהתה בשמש שוקעת מעבר לפארק הקטן. אדם
מבוגר על ספסל ליד ניגן במפוחית, אנשים מיהרו לבתיהם לפני רדת
החשיכה והיא הרגישה איך החושך סוגר עליה. היא הניחה את מזוודתה
מתחת הספסל ורקדה לאט לצלילי המפוחית.
|
וכך ישבתי במרכז החדר המואר בעזרת נר בודד, ריח הקטורת שורף את
אפי וצובט את ליבי וניתחתי את המצב עד שלא יכולתי יותר ובכיתי
|
ושבוע שעבר ללא מראה פניה הספיק לך כדי לכתוב לה מכתב שלליבה
מקוה לנגוע
ואחרי יומיים נוספים של חוסר אתה כבר לא נושם מהכאב המייסר
וכשהיא שבה ללכת ברחוב כמו תמיד אתה מיד ניגש אליה ומקווה,
המאוהב המתמיד
|
אני בודקת פעם אחרונה את עצמי במראה, לא רוצה לתת לעיתונים
סיבה לכתוב עלי שטויות, נזכרתי בפעם הראשונה שעשינו חזרות, איך
רעדתי מהתרגשות, בטח נשמענו זוועה.
|
והייתה כבר עם חור קטן למטה ואת הצבע הלבן החדש היא איבדה כבר
ממזמן.
|
ושוב ניסיתי להתקשר לאקסית וכשהנייד שלה היה לא זמין ניסיתי את
הדירה שלה רק כדי לגלות שאיזה גבר שאני לא מכיר עונה לה
לטלפונים, הרגשתי רע אז ירדתי לקפה השכונתי והתחלתי עם
המלצרית, אני מקווה שלא פגעתי בה.
|
זה די נדיר, גשם כזה בתחילת אוגוסט, זה יותר נדיר כשזה נמשך
לאמצע אוגוסט ובכלל מוזר שגם ספטמבר היה גשום באופן עקבי.
הגשם, או מבול אם תרצו, אומרים שהוא נוצר בגלל אי סדירות
סולרית. לפי אחת הגירסאות אנחנו כרגע במסלול מתרחק מהשמש
ונתקרב בחזרה אולי עוד שלוש שנים
|
ואכן חור בהשכלה היא מחלה קיימת, בעיקר בהשכלה שלי.. מה שמתבטא
בעובדה שאני פשוט לא יודעת דברים אלמנטריים, ההשכלה שלי מורכבת
מעובדות שוליות שאני מעבדת למידע לא חיוני.
|
-"אההם... היי... אני רונן, אני מניח שגם אני טיפש".
(קהל) "שלום רונן".
-"אני לא כל כך יודע מאיפה להתחיל... אני חושב שזה הכל באשמת
ההורים שלי, למה לא הסבירו לי שהחיים כאלה קשים לפני שהחתימו
אותי על חוזה למאה עשרים שנה?!"
|
בשבילי זה די טראגי לחשוב שיש לנו המון בעולם, ואני לא מדברת
על דברים חומריים, יש לנו אהבה ושנאה ואחים והורים וילדים
והדבר היחידי שבאמת נמצא שם כל הזמן הוא הירח ולצערנו הוא לא
של אף אחד. למעשה הוא הדבר היחידי שמבחינתי מחר ישאר במקומו
ולא יחסר ממנו כלום.
|
הייתי פעם רגישה, כזאת שכל דבר היה מעליב אותי עד דמעות, הייתי
בוכה בשביל אנשים אחרים, גם אם הם לא היו נעלבים בכלל, לא
הייתי מסוגלת לפגוע בזבוב. הפכתי רעה, אין לי גבולות, אם
יכאיבו לי אני יכולה להכאיב בלי להסס יותר מדי, למדתי לענות
חזרה לכל מה שכל מי שרע לו
|
כשיצאה בפעם הראשונה לחיים נורמליים מחוץ לבית ההלם היה גדול
מדי, יותר מדי רגשות בבת אחת, היא לא הצליחה לברור בין התחושות
שהיא הרגישה ואחרי משהו כמו חמש דקות לבד מחוץ לבית היא
התמוטטה והובהלה לבית חולים
|
ואז הוא חשב שצריך לתת לסיפור שלו מרחב נשימה, כמו תינוק שצריך
מקום לזחול בו ועץ שצריך מקום לגדול בו כך הסיפור שלו צריך
להתפתח מעצמו, חופשי לגמרי.
|
הימים שעברו עליו היו מעורפלים הוא לא יכל להבחין בין חלום
למציאות, היו רגעים שהוא דיבר עם אמא שלו, הוריד את הכלב, הלך
לעבודה אבל הוא לא זוכר הרבה מזה.
|
כל אחד מהם ממשיך לדרכו, לביתם, לבית הכנסת, אל החברה, לכל אחד
חיים נפרדים ובכל זאת כולם אחד, ההוא הכפוף ברח לו לימיני, לא
שמתי לב אם אמר משהו, הוא נראה מפוחד ורצוץ, האדון המחייך הולך
באדישות, החזה מונף קדימה, שורק לו שיר ששמע ברדיו בבוקר,
|
בוקר טוב גבירתי. סמלת חזון ממשטרת האופנה, את יכולה להסביר לי
על מה חשבת שלבשת את המכנס הזה בבוקר? את לא יודעת שמכנס ללא
כיסים אחוריים גורם לתחת שלך להראות גדול יותר? יש לך מזל שאני
במצב רוח טוב, את יוצאת עם אזהרה בלבד.
|
רותי חייכה, שקעה בכורסה הפרחונית, לגמה מהתה ואמרה לסבתה שהיא
לא רוצה להתחתן כל כך מוקדם, היא רק בת עשרים, "זה נורמלי"
סבתא אמרה, ולא אמרה למה, רותי כבר ידעה.
|
קשה לראות אדם עצום הולך ונהיה חלש ורזה כ"כ, היה לו קשה לריב
יום יום עם האחיות במוסד שיטפלו טוב בסבא שלנו כי הוא לא סתם
עוד חולה, הוא בעל ואב וסבא והוא שלנו. לרע ולטוב.
|
כל ערב הוא נמצא שם, עומד תחת חלונה מחכה לרגע בו יראה את פניה
הנוגות, בכל ערב כשהוא מחכה הוא נזכר ברגע הראשון בו נפגשו,
איך ישב על הספסל בגן וצייר אותה כמו שהייתה, כל כך תמימה,
מפליג בזכרונו על נשיקה גנובה ראשונה, על מגע שערה וריח גופה,
על ערימת החציר שהית
|
וירא ה' כי רע ויפריד בין האישה לאדם ותאמר האישה כי רע ואין
על מי לצעוק ויאמר אלוהים כי תבחלי כל שתהרי כי עצבנית את, ולא
תוסף האישה כי בחילה עלתה בגרונה.
ויחזר ה' אלוהים את האדם לאישה ותצעק האישה על האדם.
|
כבר כעשר שנים אני חשה שזהו הסוף, עשר שנים ורק עכשיו יש לי
אומץ להודות באמת, החיים נהיים לא פשוטים יותר ובטח לא טובים
יותר.
קמתי, ארזתי מזוודה של זכרונות של איך היה לטוב או לרע ועזבתי.
|
חזרנו הביתה מאושרים, אמא ישר לקחה את המאהב וסידרה אותו יפה
במקום, אבא החליט שהוא הולך לנחם את סבא וסבתא כי הם זקנים
והוא לא הצליח למצוא נעורים במחיר טוב.
ואני חזרתי לגינה לשחק עם החברים החדשים, אבל איבדתי אחד שברח
לי קצת רחוק מדי,
|
התחלתי לראות את ד"ר אנג'ל על בסיס של פגישה שבועית וכמעט בו
ברגע שפגשתי את ספת המטופל נעלמו כאבי הראש, היה לי מוזר לשתף
זר מוחלט בבעיות שלי (או בחוסר שלהן) אבל מיד לאחר כמה פגישות
נכנסתי לקצב של הדברים והדברים זרמו ממני אל אוזנו הקשובה
ביותר של ד"ר אנג'ל.
|
מחשבות ריקות
עבודה מתשע עד חמש
עבודת ניירת שלא נגמרת
אלופה בהכנת קפה רע לבוס
זאת לא אני
|
חופרת קבר חדש
בפנים מונח רגש ישן
שוכב דומם באדמה קרה
שוכב תמים וטהור
מסביב הכל דומם ואפל
אפילו הלילה החם ביותר
אינו יכול על העצב
|
יש בי שקט
שקט שקוף שבא משגרה
איך עוד יום מתחיל ומסתיים בשקט הזה
|
ותגיד לי בבקשה
עוד כמה זמן לחכות לך
עוד כמה זמן לקוות
עוד כמה זמן לא לבכות
|
It will take me forever to fall in love again
but it only takes one second to fall
|
יום שחור על קבר פעור
חיבוקים שמנסים להביע סימפטיה
הרצון העז לחזור אחורה
והכאב בידיעה שאי אפשר
|
אני רק רוצה שלווה
כזאת שבאה עם השלמות
חיים של בנאליות
עם שמץ מלנכוליות
|
איך יודעים להמשיך הלאה?
להכניס את הכאב לקופסה
להחביא אותה בסוף ארונות הלב?
|
אם את שומעת אמא
קברו את ילדייך בעפר
רובים ירו יריות אחרונות
ודגלך לחצי עמוד ירד
|
אנשים אומרים שאין כמו אהבה של אמא
אהבה שהיא מוחלטת וללא תנאים
אומרים גם שהיא ממלאת את כל החורים
את מסננת הפחדים והחרדות, את הלב
|
את התמימות המרת בבדידות
נעשית ילדה נואשת לחום בכלא התקופה
מעולם לא שיערת כמה יכולים לאהוב אותך
הרגשת חריגה בעולם מלא בחריגים
כעסת על שנשללה ממך ילדות ראויה
מהר הפכת רצינית ובוגרת עד כאב
|
אנחנו יודעים,
אהבה לאן היא לוקחת אותנו?
סביבה מסתובב העולם
עיגולים מושלמים
מקשט אותה
|
אנשים זורמים כמו מים אל ים
רוכבים על הגל עד שהכול נגמר
מתנפצים אל חופי תקוות והבטחה
חולמים בהקיץ שאפשר לקיים
|
אתם לא תתפשו אותי
אני כבר לא כזה קטן
אתם לא תכאיבו לי
אם אני לא אהיה כאן
|
מחדד את זכרוני
פועם בליבי הסם, החבר
מקהה את חושיי
גורם לי לרצות להתמכר
|
יש מקום בין שינה לערות
שם זוכרים עוד את החלום
זה המקום בו החושך שולט
והאור נתינו העיוור
|
בעצם לא ממש קשה
שמעתי על אנשים שיותר קשה להם
כאלה שאיבדו הכל
לי בעצם לא חסר כלום
|
חשבת שיהיה לי קשה
לראות אותך שם בקצה
חשבתי שלא תרצה
או שאולי תתרצה
וקיוויתי שתשובה נמצא ביחד
שנפרד או נשאר ביחד
|
כפי שאני רואה את זה, זה הדבר האמיתי
הדבר שלפעמים מחכים לו חיים שלמים ויותר
כפי שהדברים פועלים, נדמה שזאת אהבה
גם אם היא לא ענן ורוד שמרחף על חיי
|
ברגליים עירומות היא הולכת
קור המרצפות מצנן את הגוף
מכינה את עצמה בפעם האחרונה
מקשתת גבה על גבי מיטה גדולה
|
דרך מסך הערפל
צעד אחרון אל תוך העולם
נפילה חופשית דרך ענן
פה מתחילה התהום
|
לא האמנתי שתגשים את מה שהבטחת
לא ידעתי שתבוא אלי בתחילת הגשם הראשון תקח את ידי ותוביל אותי
לשם
|
כשהדרך ארוכה קשה ומעייפת
גם כשאבדה לך התקווה
ואתה לא יודע לאן ללכת
ארצה להיות איתך
|
חבל שהתהדק סביב ידיי
הידק את עורקיי ביחד
לחץ את העור כנגד עצמו
חנק את נשמתי לאט
|
הייתי יוצאת לבארים ומסיבות וכובשת את החיים
הייתי רוצה להיות זאת שאומרים עליה שהיא כוסית
פצצה לא נורמלית או מציאת השנה
|
לא עשו אותנו באצבע
עשו אותנו במושב האחורי
עשו אותנו בפיאט כחולה
עשו אותנו בסובארו כתומה
לא עשו אותנו באצבע
עשו אותנו במושב האחורי
|
עומדת על צוק גבוה
פורשת כנפיים ומחכה
הנה מגיעה רוח קלה
דוחפת אותי הלאה
ואני מתנדנדת בשלווה
|
מקיץ הבוקר חדש ורענן
העולם אותו עולם, רק קצת מנומנם
היום מתבהר כשהשמש מפלסת דרך
בשמיים בהירים נטולי עננים
|
וככה נפרדנו בתחנת האוטובוס הישנה
הוא פנה לכיוון אחד
ואני לכיוון המנוגד
|
מתגלגל מתוכי רעיון
משתלהב לכדור ענק של מילים
בוכה וצוחק כאחד
הולך וטווה משפטים
|
אני מצטערת שלא התנצלתי קודם
מצטערת שלא ראיתי מעבר לכעס
מעבר להערות העוקצניות אני עדיין כאן
עדיין אוהבת עדיין סולחת בשניה לך
|
ואז תבוא, אדם בפשוטו
תגע לא תגע
נדבר ללא מילים
אתה תבוא ותשלים
את כל מה שרציתי
את כל מה שקיוויתי
|
חיים ללא רצון
נודדים בין העבודה לבית
זומבים על ספה צופים בטלויזיה
חיים בקושי
אוכלים הכל מהר
|
חבל ששוב נשברתי
יש דברים שלא מראים
|
היה לי טעם בפה, טעם האהבה
פרסתי כנפיים לעוף לקראתה
פרסתי ידיים לנסות להחזיק בכוח
אבל כמה שלא ניסיתי לחבק ולהחזיק
האהבה פרחה ממני הלאה
|
נגבי את הדמעות וצאי אל יום חדש
תראי איך השמיים מתבהרים
שמש שיוצאת מבין העננים מאירה לך את הדרך
שולחת קרניים אל הקצוות האפלים בלב
|
עוד הספרים על המדף
מילים מספרות את חיי
לידם התקליט הישן
מנגן את פסקול חיי
סיפורי אהבה רחוקים
זכרונות וגעגועים לזמנים שעברו
אלו רק כאבי גדילה
|
כל אחד חושב שהוא מלך
מעניק לעצמו שרביט וכתר
כל אחד בעצם מגלומן
לפעמים גדול לפעמים קטן
|
רבים הספרים שהיו לי להשראה
מעטים הם האנשים
כמה יפים היו השירים
כמה אכזבה היוו האנשים
|
ישנם כמה סוגים של אנשים בעולם... ואני לא משתייכת לאף אחד מן
הסוגים הנ"ל, אני באמצע ולבד והייתי מוכנה להיות כל אחד רק
בכדי למצוא אושר ואהבה.
|
כמה פשוט לבכות, יותר פשוט להימנע.
|
ניסיתי להגיד מיליון פעם, אנחנו הורסים את העולם.
ניסיתי לספר שכולם ידעו, כולם ישמעו, כולם התעלמו.
ניסיתי חזק אבל לא הצלחתי לגרום לכם להבין, כסף קנה לכם דרך
חיים.
ניסיתי לגרום לכם לראות אך עינכים עיוורות, מסוממות, שיכורות.
|
לאן שהדרך תיקח אותי
אלך אחרי הרצון שלה
סוחפת אותי במורדות ובעליות
מראה לי נופי הארץ הישנה
|
ובסך הכל מנשיקה נקשרתי
לדמותך החולפת שפתאום חיבבתי
לניחוך גופך לידי ומגע ידך בשלי
חוויתי מחדש את הרגע מיליון פעמים
מריצה בדמיון רגעים נבחרים
|
ידעתי שלא תוכל להבין כמוני
לא תוכל לראות את היופי
חשבתי לרגע שתהיה יותר טובה ממני
|
סביר להניח שלא יהרוג אותי לדעת
אני פשוט מפחדת לשאול
עברו כבר שבועיים ואני היום צריכה לקבל את התוצאות
|
רואה רק את כתום עינייה מבריק בדמעות של עצב
פסקת מללחום עבורה והבטת אחורה,
הריקנות של המוות היממה אותך עד דמעות
עכשיו גם אתה בוכה איתה
|
ולנצח אפול ואקום ואפול ואקום
ואי אפשר לשנות
אפשר רק לנסות
|
לקום ליום חדש
בוקר עולה מבעד החלון
לרגע לראות שוב
ניצוץ של תקווה אנושית
|
לרצות ולא לגעת
לראות את הדרך מהחלון
אורות רכים של לילה
חתול חוצה את הכביש
|
אם הייתי יכולה אולי הייתי יודעת
איך להפוך את העצב לשמחה
כבמטה קסמים ועל ידי הנפה חיננית
אבל אני מנסה ולא מצליחה
|
איש צוחק דרך מבעד המסך
הייתי אוהבת אותך אם יכולתי
אתה רואה דרכי ולא מרחם
מצליח כמעט לחשוף את הסוד
|
אין ספק באשר לקיומי
אשר לגיבורים ונסיכים אין וודאות לקיומם
|
מילים שפגעו בך ולא התכוונתי
הפכו את עורי ויצאו מהפה
איבדו שליטה במסלול המהיר
ונפגעת ללא אפשרות לסלוח
|
יש גם אישה אלמנה שבוכה
אחרי שוורדים על הקבר שתלה
ויש את הילדה שמקווה לטוב
מחכה לתרופה נגד המכאוב
|
נמאס מהכל
שוברת צלחות על קירות
נמאס מחוקים וזכויות
|
זאת שעתי הקשה ביותר
ההתמודדות האחרונה
סבב אחרון מול האויב הגדול שלי
זהו המבחן האחרון
|
יום אחד אני אחזור לבקר
את החופים המוכים
לראות איך דברים נבנו מחדש
יום אחד עוד אני אבוא אליך
אראה חופייך שטופי שמש
ואדע ששוב אתה שלם
|
זה הזמן שלי לערוך ספירת מלאי
לראות מה עוד קיים בי
לראות מה חסר
נגנבה ממני קצת תשוקה לחיים
|
ואולי מחר יהיה טוב
אולי מחר נמצא אהבה
|
אם יש ירח בלילה
כוכבים מתכנסים סביב
ותן קורא מחפש את הבית
שם אני אהיה
|
ככל שאתה הולך בעדינות
הקורים מתחזקים
רגשות מעורבים
|
יש ימים שלא כל כך
ימים של ככה ככה
לפעמים גשום
ולפעמים סתם ככה
|
רוח חדשה תבוא בינינו
תנשב במרווח בין גופינו
תטלטל איברים בצינתה
תלטף שיער ופנים בחדווה
|
נתזים של דם על הידיים
ודמעות במורד לחיים
המבט הקפוא המופתע
שאריות כבוד עצמי על הרצפה
|
אני רוצה רק לגעת בך
להרגיש את חום גופך כנגד גופי
רוצה שידייך שוב ינוחו להם בשלווה על הגב שלי
בביטחון של הלילה ההוא.
|
כשיש לה סיבה לברוח היא משתדלת להישאר
לא להיכנע ליצר החלש שלה לא להישבר
ובסופו של דבר כשהיא לא נשברת
גם היא יכולה להיות קצת אחרת
|
מתכנס תחת צדף
רווי חומה של שמש
מתבונן לתוך הגלים
|
החושך הופך אט אט לבוקר
שמים מתבהרים חושפים אותנו ברגע אחרון של חסד
איך מתחיל עצב אחרי תקופה של אושר
תעשה שלא יעלה עלינו הבוקר
|
הילדה הקטנה בחלון העין
קוראת לי לצאת להביט לשמיים
לראות ענן עובר למעלה
אוורירי ולבן שט בנחת
היא צוחקת בקול ילדותי
ואני יכולה לראות בה אותי
|
לפעמים התולעים הם לבנות וקטנות ועיוורות
זזות מצד לצד
כאחוזות דיבוק
כמנסות לתפוש אותי
|
כל אחד יודע שאין פיות או מלאכים
וכבר אין לנו צורך להאמין במעשי קסמים
וככה תם עידן של תמימות
|
תחת שמיכה לשתיים אני לבד
הולכת ברחוב ואני שוב לבד
מכינה לי אוכל רק לאחד
לא מדברת על חדשות עם אף אחד
|
אם הייתי יכולה הייתי מתקנת
לוקחת עט שחור ובוחרת מה להשאיר
מסמנת עיגולים אדומים על שגיאות
מותחת קווים תחת מה שנדרש לתיקון
|
היום התחושה היתה של אושר
מהול קצת בעצב כי זאתי אני
|
to ship thoughts, feelings, emotions and even body parts
away to sea and never to hope never to think about it again.
|
in my eyes you are stupid, you can't see what's infront of
you
you destroy all that's wild and build uglyness to feel free
you can't reach me even if you try you don't know what
there's ahead in life
|
רציתי להציל אותו מגורל מר ומכאב לב מיותר
ונפלתי לתהום כי ידעתי שהוא רוצה אחרת,
|
ובעצם גן עדן היא אידאליזציה של הגזע האנושי, אנחנו שואפים
למקום שאנחנו לא מצליחים להגיע אליו, או לא יכולים. ולכן לכל
תרבות יש מושג שונה לגבי גן עדן, אבל הנקודה היא שכל תרבות,
שונה ככל שתהיה מאמינה שיש משהו לאחר המוות ותמיד מחכה משהו
אופטימי בסוף הדרך.
|
זה ריח רטוב שמריחים רק בגשם הראשון ואח"כ רק אם ממש מתאמצים
ורוצים.
|
אהיה גם אני כמו סבתי, זקנה ומקומטת ויום אחד גם אותי ישאלו
הנכדים על ילדותי והתבגרותי, על איך שהיה אז (חרשנו על
האינטרנט, הפגנו רק כדי לא להיות אנוכיים ועדיין קיימת
הטלויזיה?)
|
חוץ מזה זה לא כאילו אני נפגע בקלות או משהו כזה, שמעתי על
אנשים כאלה, קשה להיות איתם חברים, אני מהזה לא ככה, כאילו עור
של פיל, קטן עלי.
כמו הפעם ההיא בכיתה ב' כל השיכבה הרביצו לי ולא בכיתי, ככה זה
איתי.
|
|
|
טרילילי טרללה,
עוד סלוגן עף
לאשפה.
טיוטה965.376/237
ב' |
|
