|
הן לא רציתי אלא לנסות ולחיות את אשר ביקש לצאת
מתוכי מאליו.
מדוע היה הדבר קשה כל כך?
הרמן הסה
היא שכבה קטנה ועלובה במיטת בית חולים לבנה, שפתיה מילמלו דבר
מה, וחיוך קלוש בצבץ בזויות פיה. אחות אטומת מבט דשדשה ברעש
בקבקבי העץ השבדיות, כאילו הייתה לבדה בעולם.
|
השמש נעלמה,עננים כיסו אותה, האור הפך להיות כחלחל חד וברור,
מסביב נשמע רחש קולות, לוחשים, מדברים, תחילה לא קלטה את
הנאמר, הדברים לא נכנסו לתודעתה.
שומעת לא שומעת את הנאמר סביב, המשיכה היא בתפילתה בדבקות,
נאחזת במילות הנדר.
|
הלילה אזכור-
אתה ואני
וביננו ה"שיווס"
שתי כוסות
מעט קרח שנמס
|
לא אהבת קורטיזנה-
מטריאלית
גם לא תשוקה רגעית-
סקסואלית
|
ושוב הביטו זו בזה
בעיניים יבשות
בתודה ובחמלה וסליחה
זו הייתה השעה הגדולה מכולן
כי הייתה שם אהבת עולם
|
ואין לך זכות העצב
וציפורניים לא תנעצי
בבשרך
|
אחות שחורה
רחוקה
חרדת אובדני
צפונה
בשירייך
|
ולא נותרה בהן חמלה בעיתות
חולי וצער, ולא זכרו עוד שבועת
ילדות שניטעה בהן היד אם מובסת
|
אחים אתם לי
ילדי לנין זקנים
עיניכם נוצצות
זוהרות כמו כוכבים
מתוך הקמטים
|
ואולי-
לא צליל, אלא מבט
והחיוך שביניהם
|
אל תבואי אלי בחלום
אל תבואי
בשמלה ירוקה
לא מוכרת
|
פעם בערנו באש
התזכור?
אני נשרפתי בה
עד כלות
אפרי בך נטמן , אבד
|
ידך מפסלות
את גופי בלטיפות
עורך כמו משי
כמו קטיפה
את עדין יפה...
|
אהובי, בוא נשוב לפריז
ושוב נתחפש לבורגנים כמו פעם
אתה תלבש חליפת 'איב סן-לורן'
ואני אענוד רק תכשיטים ממותגים
|
בחצות ליל חיפשתי שמש
להתחמם
ובמדבר ציה
ביקשתי מים וצל
|
ומתוק הבכי הזה
והיד הפוגעת
עוד תכה על חטא שלא חטאה
ותבוא לנחם
|
מה חפץ לך שנותייך
נשאה הרוח עתיקות ימייך
|
ידידיה הקטנים
הצבעוניים
צהובים,ירקרקים
ואפילו כתומים
|
והזמן -
יהיה אחרינו
כמו שהיה לפנינו
בלעדינו
|
זה איננו שיר על אהבה
וגם לא של יגון וצער
יש פה
רק מעט חשש, וקורטוב פחד
|
האושר טמון לפעמים
בזוג נעלי התעמלות בלויות
שחובקות את כפות הרגליים
באהבה רכה, עמוקת היכרות
|
אני מביטה בפניהן של נשים זקנות,
כפופות, מושכות רגלים כושלות.
|
גופים דהויים
דוויים, נידונים
כבר לא ראויים
לכודים, מבועתים
|
כמו-
באמצע הלילה
יד מושיטה ימינה
מגששת, ראשך
נח שם כתמיד
ושקט הלב
נרגע
|
ילדה ועיניה שחורות
ואצבעות לה דקיקות זעירות
שחוחה ישובה מול הנול
שטיחי אפגאן טווה מבוקר אור
טיפות דמה תטווה בתוך השתי
והדמעות טווה בערב
|
עוד רגע, ביקשה
רק עוד דבר אחד קטן
משהו שכחתי
משהו שעוד לא נאמר...
|
צעקת ייאושך
הדהדה בראשי
פילחה את מוחי
|
הישרדות מנוולת
נשפכת מכל תא עור
אילם
|
ברגלים קטנות, בת אחת עשרה, יחפה
רגלי רכות סוליותיהן התקשו.
בת כפר הייתי בשנה ההיא, הכפר היה שלי.
|
ואתה במאונך
ליבך, פועם
מגביר קצב
והראש צלול
והעיניים חדות
|
מיום ללילה, משעה לשנה
מתגעגעת יותר
למקומות שלא ראו עיניה
לעולם שהיה לפניה
|
חמלתי על אסירים ועל פליטים
על חסרי הבית והיתומים
ועל סתם אנשים-
נושאי כאב אילמים
|
כן, יפה הוא האביב
הוא אומר - קולו שקט
אך הסתיו חביב עלי
יותר
|
טרופת זעם
חסרת אונים
כרותת כנפיים
לעוף היא אומרת
ובעודה נופלת כאבן
מנסה לנסוק
|
אני רואה אותך בכפות ידיי
בתנועת האצבעות המתנפנפות מול עיניי
בשעה שאני מדברת בהתרגשות
בעת ערבוב תבשיל
בליטוף אגבי על חלקת לחיו של ילד
בענוות האצבעות, תבונתן
|
לא בכל מחיר
צריך לחבר
רגשות אהבה
לשיר
|
רב מילים עברו בינינו
נדושות, משומשות
מותשות
|
תחילה, טשטשה את עיניו
כאילו חמלה עליו
לפני שכופפה את ברכיו
|
לבנה את בתי, צחה
צחורה הגחת מבשרי השחור
מי ישמור עליך בתי בלכתי
היכן תמצאי לך מסתור
|
ביחד חיטטנו בקלשונותינו
בתוך המוח והנשמה
כל פעם הרגנו פרה אחרת
אחת יותר קדושה מהשניה
|
אישה צעירה בת 18, אישה צעירה בת 22,
ואולי 25? מתנשאת לגובה על פלטפורמות
גוף דק, שקוף, קשובה לעצמה, רוצה לרצות,
למצוא חן, למצוא חן...
|
וכפות רגליך, קטנות
יחפות, נחות, בנעימות
מרגישות צורתם של
חלוקי אבנים
|
במבט מקרי לתוך ראי
מגלה את מבטך
מביט מתוך עיניי
אליי
|
את תיבת פנדורה
בבריח נעלתי
ואת השדים בבקבוק
סגרתי
|
כמעט בכל יום אני מחברת
שיר מחאה בראש
על אטימות ועל איוולת
ועל סתם אטימות מנוולת
|
המחר הוא כבר היום
והיום מחשיך
מוקדם
|
כמה שיותר אהבתי
כך אמרתי פחות
|
ניסיתי למכור את נשמתי
תחילה בחנות יוקרתית,
אחר כך העברתי אותה לחנות כל בו
גם שם לא היו קופצים.
|
הלילה כשכולם חגגו סילבסטר
חגגתי לך את יום ההולדת
ודאי היית אומרת - מחפשת
סיבות לשתות בדיוק
כמו אביך
|
אתה הרי יודע
אני גרועה בניווט
מפות
מנווטת בתוך עיניים
בקולות, במראות
את דרכי אליך
כך פילסתי
ביגיעה
|
אני אוהבת קולות אחרים,שכוחים
מדברים בשפות אבודות, מתנגנות
במנגינות רחוקות, מוכרות
|
צנחו כבר שדי
אהובי
צמקו, חריצים
חריצים
וידך הגדולה
הרכה
עדין עושה בהן
ריגושים
|
נבהלו מוגי הלב משפע היופי
סונוורו מזוהר האורות
ברחו להם אל מאורותיהם
האפלות, הלחות
|
אני אהיה הכרוז
המספר בשבחך
|
שלהי חורף
בין ערביים
אישה בפתח
עורגת
סופרת ימיה
|
כל הלילה
עין לא עצמתי
אם שחר
בשקט
החוצה הזדחלתי
|
העלבון הזה הולך איתה תמיד
מכרסם בשקט, לוקח חלקו
כוסס באבר גוף, בולע
פיסות נפש
קבע לו מושב של קבע
בבית החזה
|
וכל שנאמר אז נזרה לרוח
יחד עם השקר הגדול של
|
ולבוא מן הים
כגל משתבר
אל חוף זר
ונגמר
|
ואתה חומל עלי כאילו אני בשרך
ואני חובקת אותך בליבי
כעצמי ובשרי
|
איזו מתנה לא צפויה, וכל כך שמחתי
כל כך שמחתי...
|
קומי אחותי פתחי
וילון
קרני שמש מתדפקות
על תריס
|
בכיתה בלילות
בקול של ילד
קראת לאמך
מתוך ההזיות
|
בבית העץ הדו קומתי
פטריות ענק אדומות של זכוכית
מציצות אלי בחלון וקורצות
ולפתע עפות באוויר, כמו ציפורים
כמו פרפרים בלי כנפיים
|
צער היום יום
קרע בה קרעים
נסתרים
|
רוח קדים
הומייה
פורצת סדקי
משקופים
רוח מזרח
בוכייה
מנענעת וילונות
ירוקים
|
אז רציתי אותך אחרת,רציתי אותך זוהרת
ושריח בושם יקר ינדוף ממך באופן קבוע
ושתדליקי בחן סיגריה שיוצאת מתוך פומית
כסף אם פיתוחים, ושידיך תהינה ענודות
תמיד בטבעות של איזמרגד ויהלומים
ובקצות אצבעותיך הדקות לבנות
ינצנצו ציפורנים ארוכות מושחזות
|
קחו אותי רק
עוד פעם
לשם
למקום בו הכל
נעלם
|
ילדים ראיתי אימא
מבטם - חיצי שנאה
החצים פצעוני אימא
וליבי נמלא אימה
|
פנינו בשביל
את המלכה, ואני
והבטנו פנימה
מתוך החרכים
כי אסור לנו
אמרת
להכנס לאולם הגברים
|
בוא נשכח היום הכול
ושוב נכרות ברית
עם השטן
|
מקטינה מצמצמת
משנה מתקנת
הופכת נוברת
צובעת מאפרת
|
ילד ילדון כה פעוט
הילד השחרחר
שאינו רוצה לישון
|
והנה -
בסופו של דבר
הפך הברבור
לברווז מכוער
|
הן גם אוזניהם נחרשו מכבר
לקולי הקורא בשמם
ועיניי עשבים לא ידעו
את דמותי האחרת
|
אחוז בי-
טלטל בכוח
שאסתחרר
שאשתכר
|
בשביל לשכוח
את מה שלא ניתן
|
עננים שחורים
היו ידידי
הסתירו השמש
היא מכאיבה
לעיני
|
היא יושבת מולי, הבדידות דברנית בדרך כלל
ושותקת
הפכה זרה, לא מכירה אותי פתאום
אני מביטה בה בזלזול
היא משפילה עיניים
|
אל הארכיון האישי (24 יצירות מאורכבות)
|
|
"אלוהים מת...
בלה בלה בלה"
אלוהים, מעוצבן
על ניטשה שהוא
שוב מדבר עליו
שטויות |
|
