נשמעה נקישה נוקשה על הדלת.
"כן," קראתי בלי להרים את ראשי מהדף עמוס הסעיפים שלפניי, עסקת
טיעון.
"סיר, איי ג'סט גוט אה פון-קול פרום שריל פרידמן."
הרמתי את עיניי מהדף שלפניי והסתכלתי על המזכירה שלי, אלי.
"אממ, וואט?"

אם 'אמא יש רק אחת'
למה לי אין בכלל?

אם 'אמא יש רק אחת'
למה בתוכי חלל?

'ואם אמא יש רק אחת'
למה עליי היא לא מסתכלת?

זה סתם עוד יום, לראות אנשים של סתם
לדבר דיבור של סתם
ולחשוב מחשבות של סתם
זה סתם עוד זמן של להרגיש

מוקפת באנשים ולא מבינה
מי אני, שאלה גדולה
איתם, אני מישהי אחרת.
איתם, אני אף פעם לא מוותרת
ואת זה אינני מבינה, כי טיפוס ותרן אני
טיפוס של חולשה.