פעם היתה ילדה בשם מאיה. ילדה מוזרה לכל הדעות. תאמת
לא כל כך גם אהבה לכתוב, עד שיום אחד...
השמיים היו בהירים מאוד, השמש זרחה, ייבשה את השכל,
ומאיה התחילה לכתוב.
בהתחלה היו סיפורים צולעים, מנומנמים, בלי כל כך
חיים. אבל לאט לאט התעוררו ונשמו את אוויר העולם,
צעקו לכולם "הלו! אנחנו כאן! אל תשכחו אותנו!"
ומאז אותו יום העולם כבר לא יחזור חזרה.
אז רדו טיפה למטה, מתחת זה ,ותתחילו לקרוא את
הסיפורים שלה, שפשוט לא סותמים תפה מהרגע שנולדו.
כמוה

מלאכים מלאכים אלוהים והשטן הייתי מסתכלת שעות. מרכיבה צורות מהכוכבים או מהעננים. הייתי מדמיינת שאלה דברים של מלאכים. הייתי מדמיינת אותם. את המלאכים.