|
בדרום העיר הגדולה מתגוררת נערה מן הפרובינציה
החיפאית....מגששת אחר החיים ה"אמיתיים" בכרך הגדול.
מנסה ליפול על הרגליים ולא על הראש, להתחבר לאנשים
הנכונים ולטפס- לאן? ימים יגידו.....
אני קמה כל בוקר, ברבע לשבע ומרתיחה את המים. אוספת את
הלחמניות והעיתון ממפתן הדלת ומכינה לך סנדוויצ'ים שכמעט תמיד
אתה שוכח לקחת. וכל יום בשבע אתה נושק לי על הלחי נשיקה חטופה
וטורק את הדלת. והבית נשאר ריק, בלי צחוק או בכי של תינוק, בלי
נביחה של כלב. ואני ח
|
גברים הם זאבים. עם הפרווה הזאת שלהם, שמכסה אותם. והגבות
האלה, המחוברות, העבותות, שמונחות להן מעל העיניים שלהם
המפחידות. הם מתחבאים בתחפושת של כלב רחוב או אפילו של כלב
יערות ועושים הכל כדי להתיידד איתך
|
חודש לפני הנסיעה החלטתי להגיד את הכל, כי כבר לא הייתה ברירה.
ואת, עם הלב הזה שלך המלאכי, הסתכלת עלי בעיניים עצובות
ואוהבות ואמרת "אני לא אעצור אותך מלהגשים את החלום שלך"
וחיבקת אותי והוספת "ואל תשכח שאני אוהבת אותך הכי בעולם".
|
ואפשר כבר לשמוח, לצחוק ולרקוד
כי אפשר כבר לראות את האור.
ופה כבר הים נושק אל החוף
ושוטף את כפות הרגליים ואפשר לחוש את האויר
מתערבב עם המלח מתערבב עם המים ואפשר כבר לנשום עמ
|
נגיעה ועוד נגיעה
ואת לא שלך
את של כולם.
|
|
|
