|
נולדתי ב-74
הלוואי שהייתי מספיק גדולה בעשור הזה.
בטח היה לי הרבה יותר נעים.
כי עם השנים הכל נהיה הרבה יותר לא משהו.
הלוואי שתהנו מכתביי.
לא השתדלתי.
פשוט אהבתי.
אתמול התנדנדנו ענת ואני. כל אחת בנדנדה משלה.
נהננו מהרוח המלטפת את גבנו. עצמנו את עיננו והתמכרנו למהירות
של הנדנוד.
ופתאום, ענת הפנתה אלי את ראשה ושאלה: "יעל, זוכרת שלמדנו
אתמול על אדם וחוה?"
|
אינני מתנצלת על מי שאני.
אם לטוב או לרע -
לא אמעיט בערכי.
|
בזמן האיום.
בכיתי.
השפלת.
ראיתי.
הסתרת.
ניקיתי.
לכלכת.
שתקתי.
שתקת.
|
כי בלי מילה כתובה
מה שווה המנגינה? מה שווה החיבוק?
|
בלדה למולדת ושתדעי לך שזה לא את,
זה אנחנו הבהמיים. ואת? חוץ ממך אין לנו אחרת, אנחנו מודים.
|
בסוף זה יקרה.
אני אתגבר על הפחד מהמוות.
על הפארנויות.
על החלומות הרעים.
|
רוצי קדימה עם השרביט,
אל תתעכבי לך על מחשבות קיומיות.
זה לא ירפה ורק ילאה.
|
אפרוש שמיכת קיץ דקה ונתעטף בה בקלילות.
אמזוג לך מיץ סודי וקר.
אחתוך לך מפירות העונה.
כשתבוא.
|
מחר ודאי יהיה פה שמח
אני שמה כסף על כך.
|
כי השיגרה קורעת והבנאליות הזו.
|
תרשי לעצמך.
לא להתחתן.
אולי גם לא להביא ילדים.
|
|
|
"אתה יודע מה
הגובה של
היטלר?"
"מה?"
"בערך כזה"
(להזיז את היד
בצורה של 'הייל
היטלר' ולחכות
שהשומע יקלוט את
הבדיחה ויצחק.
אם הוא אינו
צוחק, פנה לע"מ
42)
מתוך המדריך של
שלמנאסר לסיפור
בדיחות, "השמש
היוקדת על עץ
האבחושים
הגרוזיני". |
|
